תדמיינו את הדברים הראשונים. איך למרות החשש והפחד (ואולי קצת בגלל), הריגוש הזה והזיכרון שייצרב לשנים שווה הכל. אהבה ראשונה, נשיקה ראשונה, צעד ראשון של ילד, מילה ראשונה ואתם יודעים מה? אפילו סיגריה ראשונה, כוס יין ראשונה (או בירה למעדיפים), הברזה ראשונה משיעור בבית הספר.

lotus annoucmnets 2 (15)

ואז אנחנו חוזרים על הדברים הללו יום יום, במשך שנים והנה יש לנו הרגל. הרגלים זה דבר מצוין. הם מאפשרים לנו רוטינה היוצרת סדר, שקט, יציבות, אפשרות להעמיק, במקום להשקיע אנרגיה בללמוד כל פעם את אותו הדבר מחדש. הרגלים גם עוזרים לנו לצפות ולהתכונן לתוצאות מסוימות. יש הרגלים שהם כמו טקסים: הרגלים של בוקר, הרגלים במקלחת, הרגלים לפני שינה. יש גם הרגלים שהם יותר פסיכולוגיים במהות שלהם. דפוסים שלמדנו, מנגנוני הגנה שפיתחנו, שיטות להרגעה עצמית, דיבור עצמי ועוד הרגלים שעוזרים לנו לפרש את המציאות שמסביבנו ולהגיב לה בדרך מסוימת. יש שיקראו לזה: "אופי". גם אלו הרגלים טובים. תחשבו כמה אנרגיה היינו צריכים להשקיע מבחינה קוגניטיבית ורגשית כדי ללמוד שוב ושוב מה עושה לנו טוב ומה עושה לנו רע.

מצד שני, הרגלים יכולים להכשיל אותנו. יכול להיות שמה שהיה לנו טוב בתקופה מסוימת, ושירת אותנו, כבר לא רלוונטי יותר, אבל אנחנו לא שמים לב לכך. וממשיכים בהרגל. אני בטוחה שאם אספר על הרגלי בחירת בני הזוג שלי בעבר, הרבה יזדהו איתי. שנים, על גבי שנים, היה לי הרגל לבחור בגברים שממש לא מתאימים לי. כמובן שזה תמיד הסתיים בלב שבור, ועוד אחד ועוד אחד. הרגל. (למרות שללב שבור קשה להתרגל. זה תמיד כואב). אבל רק אחרי שהבנתי את זה, יכולתי לשנות ולשבור את המעגל הזה. והיום, תודה לאל, הלב מאוחה ומתוחזק היטב.

עוד הרגל שיש לי, הוא הרצון להיות צודקת. וככה התנהלתי בעולם (אשקר אם אגיד שכבר לא מתנהלת ככה בכלל, אבל זה במגמת שיפור). יום אחד קרה לי מקרה שגרם לי להתבונן בהרגל הזה שלי קצת אחרת (בהמשך חיי יבואו עוד לא מעט מקרים כאלה. מה לעשות, יש כאלה שלוקח להם זמן ללמוד..) בכל אופן, נסעתי לאוניברסיטה והגעתי לחניון. השוער הניח שלט: "חניון מלא". אני לעומתו, ראיתי עוד מקום אחד פנוי והחלטתי לחכות ליד המחסום עד שיפתח שוב. ניסיתי לדפוק לו על חלון הבוטקה כדי להסב את תשומת ליבו שיש עוד מקום פנוי. הוא התעלם. הווריד של העצבים התחיל לתקתק, אבל החלטתי לתרגל נשימות ולחכות. דקה לאחר מכן, השוער יצא והתחיל לצעוק עליי שאני מפריעה, ועוד כמה דברים שבגלל תקתוק הווריד במצח, התקשיתי לשמוע. ואז הרגל נוסף נכנס לפעולה. ההרגל שלי להחצין רגשות. במקרה להלן: עצבים. צעקתי חזרה: "אדוני! על מי אתה חושב שאתה צועק?! אני אתלונן עליך! תביא לי את הפרטים שלך מיד!" וואלה יופי. הוא גם יתעלם ממני, וגם יצעק עליי. מה הוא חושב לעצמו. ואז ראיתי גבר בן חמישים פלוס, נשבר. מספר לי שהיה לו יום חרא, שאף אחד לא נתן לו לשתות או לאכול ושאני עוד מאיימת על הפרנסה שלו שאיתה הוא מאכיל 4 ילדים. אלוהים. רציתי שהמחסום יפתח ויסגר לי על הראש באותו הרגע. התנצלתי שלא ראיתי אותו. שהיה לי חשוב להיות צודקת, אבל שלמעשה, גם הוא צדק. ובאותו רגע החלטתי לשבור את ההרגל הזה. לפחות במה שנוגע לביטוי כעס. ובהתחשבות בזולת שלפניי.

DSCN6408

אני אומרת "לשבור הרגל", אבל זה לא כזה פשוט. תשאלו את הבחור/ה שמנסה להפסיק לעשן וצריכ/ה לשבור את ההרגל של סיגריה עם קפה. לשבור הרגל, זה אומר להיות מוכנה לוותר. לקחת את הסיכון שיש בללמוד משהו חדש. לראות משהו בצורה חדשה ולקבל כל תוצאה שהיא. וכמו בהרבה שינויים, השינוי מתחיל במודעות, בתשומת לב לדברים שאני עושה ולאיך שאני מתנהלת. ואז לשאול את עצמנו: "האם זה משרת אותי?" ו"האם אני מוכנה לוותר על זה".

בתרגול יוגה, אנחנו מנסים ללמוד לשבור הרגלים כל הזמן. אם נחשוב על זה רגע, ההרגל, כמו שציינתי בהתחלה, עוזר לנו לצפות לתוצאות מסוימות ידועות מראש, ואת הקשר הזה היוגה מנסה לשבור. אין יוגיסטית שלא מכירה את המשפט: "לבוא למזרן כאילו כל יום זה היום הראשון שאת על המזרן". אנחנו לומדות לשם לב אילו תנוחות קלות לנו, ועל אילו תנוחות אנחנו מוותרות בקלות. הרגלים. אני זוכרת שתמיד נמנעתי מדרופ-באק (ירידה לגשר מעמידה וחזרה לעמידה). במקור, היה פחד. כשהייתי בהודו, המורה אמר לי לרדת לגשר. אמרתי לו בעדינות: "לא אדוני, אני לא יכולה". הוא ענה לי בנחישות: "את! לרדת!". ואני בנחישות: "אני לא יכולה". המורה לא וויתר, ותוך הוספת טפיחה במגבת המזוהה כל כך עם המורים ליוגה בהודו, הוא אמר: "אין לא יכולה. את מפחדת. לרדת". בום. (או יותר נכון טראח). הוא שבר לי הרגל. משם, אמנם לקח עוד קצת זמן, אבל היום זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעבוד עליהם.

הרבה מורים אומרים שהדרך להפטר מהרגל, היא לעשות את ההיפך. ולחזור על כך שוב ושוב עד שמתקבע הרגל חדש. למשל, כשהשתתפתי בשיעורי אשטנגה מודרכים בשעת ערב, היתה לי מורה שסיימה את התרגול בעמידות ראש. ואני? אני לא רגילה לעמידות ראש. אני מכורה לעמידות ראש! ואז המורה התחלפה ובאה אחת שאמרה: בערב, לא עושים עמידות ראש. רציתי באותו הרגע לבטל את המנוי שלי לאותו הסטודיו (לא בלוטוס! כולם לנשום עמוק). אבל (בעיקר מחוסר אלטרנטיבה), המשכתי לתרגל, ויכולתי להבין גם שההרגל שהיה לי, לא בהכרח היה טוב עבורי.

זה מזכיר לי עוד סיפור על איך משנים הרגלים. בקורס שהיה לי בנושא טיפול פרטני, המרצה לימדה על טיפול פרדוקסלי (מאוד דומה למה שאמרתי קודם בנוגע ליוגה שמלמדת גם לתרגל את ההיפך ממה שאנחנו רגילים לו). היא סיפרה על בחורה שכל הזמן התקשתה בדייטים כי היא הייתה מופנמת וביישנית, שותקת הרבה ובעיקר נבוכה. ותמיד הדייטים האלו היו מסתיימים בחוסר הצלחה. המטפלת המליצה לה לקבוע דייט ולעשות את כל הדברים שיביכו אותה. לתקוע פטרוזיליה בין השיניים, לעשות בועות במשקה עם קשית וכל הדברים שמבחינתה היו סיוט. אחרי הרבה התלבטויות, היא עשתה את זה. ורק אחרי שהיא עשתה את הנורא מכל, ההרגל נשבר והיא דיווחה על עליה בשביעות הרצון שלה מדייטים.

לסיכום, מה אני רוצה להגיד? הרגלים זה דבר נהדר. אבל לא תמיד. לפעמים אנחנו צריכים להעיז לשבור הרגלים ולהשאיר מאחור כאלה שכבר לא משרתים אותנו יותר. זה יעזור לנו ביחס לעצמנו וביחס לסביבה. לשם כך אנחנו צריכים מודעות והתבוננות. בעצמנו ובסביבה. וכדי לזרז תהליכים, יעזור אם יהיה לכם בסביבה מורה הודי אלים עם מגבת, או אם יש לכם את היכולת להביך את עצמכם בפומבי.