כבר בתור ילדה, אני זוכרת את עצמי מחפשת מורה. דמות שתנחה אותי, שתעזור לי להחליט מה כדאי ומה לא, שתיתן לי השראה, שתבין אותי, תכיל אותי ותכוון אותי. הדמות הראשונה הייתה המדריכה שלי בקייטנה בגיל שמונה או תשע. שמה היה קרן-אור. וכשמה, כך היא הייתה. היא הייתה קרן של אור, עם ערמת תלתלים ארוכה, תמיד מחייכת, עדינה, נעימה, רכה.

הייתי מסתכלת עליה ואומרת לעצמי: ככה אני רוצה להיות. כשהיא חתמה לי על התמונה הקבוצתית בסיום הקייטנה, זה היה רגע מרגש: "לסיגל היקרה, תצליחי בהמשך הדרך, באהבה, קרן אור". ובסוף חתמה בחתימה עגלגלה וציורית.

הדמויות התחלפו. בגיל היסודי, זו הייתה המורה אילנה, בגיל ההתבגרות זה היה המחנך הדגול: אביב גפן. כשכל אחת מהדמויות לימדה אותי משהו על עצמי וסימלה עבורי את מה שהייתי רוצה להיות. בהמשך זה היה "התפסן בשדה השיפון" ועוד ספרים להכוונה עצמית, עזרה עצמית, מודעות עצמית שעלו הרבה כסף מבלי הרבה תמורה לעצמי(ת).

ואז הגעתי ליוגה. וגם שם, הבחירה ב"מורה" העסיקה אותי הרבה. מיהו המורה? מה תפקידו? יש לו תכונות מסוימות? הוא צריך לדעת לרחף? או כל מיני תהיות שכאלה. ביוגה, המורה מכונה "גורו" ומסתבר שיש לו תפקיד מאוד חשוב. לו יש את הידע, הוא בעל מרכז הכובד ותפקידו להעביר את הידע לתלמיד המחויב והמסור. יש כל מיני סוגים של גורואים ש"אוחזים" בידע או אמיתות מסוימות ברמות שונות. טקסטים רבים עסקו וניתחו פרופיל של הגורו, ואני בטוחה שרבים וטובים ממני יכולים להסביר באופן מדויק יותר מיהו הגורו.

אני הייתי רוצה להציע את דרך ההסתכלות שלי האישית. כשחשבתי על המושג "גורו", מה ששבה אותי היו שני טקסטים שנתקלתי בהם בשנים האחרונות. האחד היה ספר שבו היה כתוב שצריך להתייחס לכל סוג של ידע ברמה מסוימת של ספקנות. אפילו אם הגורו בכבודו ובעצמו חלק עם התלמיד ידע מסוים, התלמיד רשאי לפקפק ולהתנסות בעצמו. אם ננסח את זה קצת אחרת ופשוטה: אם הגורו יגיד לך לקפוץ מהגג, אז גם אתה תקפוץ?? התשובה היא: לא.

טקסט נוסף היה של יעקב רז בספרו "כך שמעתי" ובו הוא סיפר על המורה האנושי. זה שפוחד ונכשל. זה שלא יכול לרחף או לרסק קירות. זה שמתאהב. זה שלפעמים חוטא בעישון ושתייה. זה שפוחד ונשבר. סתם איש. המורה הזה מצא חן בעיניי. ואותו חיפשתי.

ניסיתי לחשוב מהו המורה, הגורו, ה"נכון" עבורי (יש כזה??). והאם יתכן שמחכים עבורי יותר מגורו אחד על הסוס הלבן? אני מניחה שפעם, בהודו, הייתי מגיעה לאיזה סטודיו (במקרה הטוב) או סתם מרתף (גם במקרה הטוב), עם חלונות סגורים, 200 אחוזי לחות והודי קטן, שם הייתי מבלה תקופה משמעותית בחיי ואותו הודי היה ממשיך ללוות אותי בהמשך הדרך היוגית שלי. נשמע נחמד. אבל לא ממש מציאותי ותואם את חיי במערב הכוללים ילד ברקע שצועק: "אמממא!!! אייפד!!!" או עבודה שמצלצלת בטלפון ואומרת: "צריך לכתוב דו"חות, אל תשכחי", או "את חייבת לפגוש את שאול" ומפה לשם, הלך הביקור בסטודיו שבנית עליו ואת מוצאת את עצמך דוחה את הגורו. מה אני אגיד, הגורו של היום זה לא הגורו של פעם.

ולכן, הבנתי שגורו צריך ללוות אותי תקופה משמעותית, ואז להישאר ברקע. יתכן ובזה הוא סיים את תפקידו. יתכן ששנים אחר כך אני אפגוש אותו באיזה פסטיבל יוגה כלשהו. ויכול להיות שעוד נחזור לתרגל יחד.

אני כבר שומעת את ה"גורו" שקורא את השורות שלי ומתייאש מדור התלמידים העתידי והנוכחי. "הכל אינסטנט אצלכם", "הכל בר החלפה", "שום מחויבות אין לכם", הוא בטח חושב לעצמו. ויש משהו בדבריו. מחויבות ומסירות למורה היא מאפיין משמעותי ומהותי בקשר בין התלמיד לגורו. אבל האם העובדה שיהיו לי יותר משני מורים, בהכרח אומרת שאני מפסיקה להיות מחויבת לאחד מהם? אין לי תשובה לשאלה הזו. יש יתרונות לכאן ולכאן. כשיש הרבה מורים, יש גם הרבה קולות. התוצאה יכולה להיות: בלבול. מה גם שקשה לשמר רצף ביחסים באופן שכזה. בל נשכח את המורה האהוב שלנו. המורה האנושי. זה שיש לו גם אגו. שנעלב. אבל זה כבר סיפור אחר לבלוג אחר.

מצד שני, כל מורה יכול ללמד רק משהו מסוים. אם תרצו, מוגבל. אנושי אמרנו, לא? וכשאני לא מגבילה את כמות המורים שאני יכולה ללמוד מהם, יש לי חופש גדול ונגישות גדולה להתנסויות, ידע, חשיבה, פתיחות, נקודות מבט שונות. בחירה. כל אדם בחיים שלנו, משקף לנו היבטים שונים בעצמנו ופוטנציאלים שונים ללמידה.

הרי מהו התפקיד של הגורו? האם רק להעביר ידע כמכונת פליטה אל התלמיד הרספטיבי? האם הוא מכוון את התלמיד למקום ידוע מראש? קצת פטרוני לא? אז אולי הוא אמור ללוות את התלמיד באופן חופשי במסע ארוך למציאת הידע הפנימי החבוי בו? שניה, אם כך, למה בכלל צריך גורו? אולי התפקיד שלו הוא גם וגם? פתאום נדמה שהגורו הוא סוג של הורה. ואם נתייחס לזה ככה, אז ההורה תפקידו לכוון לדרך מסוימת, אך גם לשחרר את הילד למצוא את האני הפנימי האמיתי שלו. או. הגורו הזה מוצא חן בעיניי. אבל אז אני מוצאת לא מעט דמויות בחיים שלי שעשו בדיוק את זה. המדריכה בקייטנה. המורה בכיתה א'. הזמר הנערץ. הספרים. הפסיכולוגית. החברה. בן הזוג. אפילו הילד. מלא מלא גורו-אים קטנים שכיוונו אותי במסע פנימה. חלקם עדיין צועדים איתי. חלקם שחררתי במהלך הדרך. אבל כל אחד מהם לימד אותי משהו עליה. ללא ספק, בין כל אחת מהדמויות וביני, היה חיבור מסוים, אנרגיה מסוימת שהיתה הכרחית ללמידה הזו. השאקטי.

ואתם יודעים מה? אולי אין דבר כזה גורו? אולי גורו זה מעין דמות דימיונית? הנה, תראו את ארג'ונה מהסיפור בבהגווד גיטה, הגורו שלו הגיע בצורת כרכרה! אולי זו דמות פיקטיבית שמורכבת מהמון אלטר-גורואים, ורק הם ביחד יוצרים את ה-גורו, מעין גיבור על בלתי מעורער. כך או כך, זה יכול להיות רעיון מטורף לחוברת קומיקס, לא?