שנת 2000. אני ילדה בת 18. עוברת ליד מודעה על לוח ברחוב ראשי בכפר –סבא, עיר מולדתי. המודעה מציעה שיעור יוגה בבניין בעיר. מחליטה לבדוק את הדבר הזה. יום ראשון, בשעת ערב, אני מגיעה למרתף חשוך חלקית, מבקשת מזרן ומצרפת אותו למעגל יחד עם עוד שישה אנשים מבוגרים. למרות שהמרתף היה שייך לבניין משרדים, כולל פיצרייה בקומת הכניסה, שום דבר לא נכנס פנימה, מלבד המתרגלים עצמם. לא רעש העסקים, לא רעש הרחוב ואפילו לא ריח הפיצה מהתנור (מזל, אחרת כל העניין הזה לא היה מחזיק יותר מחמש דקות). הרעש היחידי שכן היה, הופיע בסוף השיעור, בצורת נחירות והוצאת אוויר מנקבים אחרים בגוף.

שנת 2002. נרשמת לשיעור יוגה במכון הכושר הקרוב לביתי. נכנסת לשיעור בסטודיו שקוף, מלא מראות והתנוחות מתחלפות בקצב שהוכתב ע"י שיעור הספינינג שליד. הרבה מורים יגידו, שיוגה של חדרי כושר היא לא ממש יוגה. על כך ארחיב מאוחר יותר. התרגול החזיק אותי לא מעט שם, ואם לומר את האמת, גם בזכות בחור אחד שלימים יהפוך להיות בעלי.

במהלך השנים, עשיתי הפסקות, החלפתי מורים, נופי התרגול כללו מקומות פרטיים, מקומות מושכרים, מקומות אקראיים, מחוץ לעיר, בתוך העיר, רועשים יותר ושקטים פחות.

20160730_224933-3הרעש שנלווה לתרגול, מופיע בכל מיני צורות שהן לא רק שירי טראנס מחדר הספינינג או נפיחות במרתף. אלו גם הרעשים שבראש. מחשבות, דאגות, טרדות, מצבי רוח. אליהם נוספים הרעשים של המציאות, של היום-יום. להגיע לעבודה בזמן, לבטל תרגול כי יש כנס מקצועי, להביא את הילד מהגן, להספיק לקפל כביסה. גם לצאת להופעה בערב שלפני תרגול זה חתיכת רעש. שתרים את היד מי שהתעוררה לתרגול בוקר אחרי בילוי לילי!

באופן הזה, מתקיימת שגרת תרגול שלעיתים היא יציבה יותר, לעיתים היא מקרטעת, ולפעמים היא נפסקת.

שנת 2013. ריטריט יוגה סוף שבוע בקיבוץ פארן. שלושה ימים של שקט, מדבר ויוגה. עכשיו, זה השקט מתאים לתרגול. וכנראה שכדי למצוא אותו, צריך לנסוע לחור בסוף העולם. מצד שני, הניתוק הזה מרעשי המציאות, מחיי היום-יום, מהעיר הסואנת, מהסידורים, הלחצים המאפיינים את החיים, נתנו אותותיהם באופן שבחודש של תרגול לא תקבלי.

חזרה למציאות. סטודיו בעיר. שגרת התרגול הרגילה. שבוע כן. שבוע לא. שבוע למה לא. מנסה למצוא את השקט הזה שוב שיאפשר לי תרגול עמוק. וכל כך הרבה מסיחי דעת. מתוסכלת, מחליטה: אם אין לי שעה וחצי של השקט שאני צריכה, אין לי למה להתחיל תרגול. ומגיעה לתרגול רק אם מתאפשר.

שנת 2014. שבועיים בהודו. בוקר (מוקדם מאוד), צהריים, ערב- עושים יוגה, חושבים יוגה, נושמים יוגה. הלילה כבר לא קיים כשעת פעילות כי את כל כך מרוסקת שאת נרדמת עוד לפני שספרת את הפרה הקדושה הראשונה. חוויה בלתי רגילה. הדברים שלמדתי על עצמי, על התרגול שלי, היו כל כך מרוכזים בתוך החוויה האינטנסיבית הזו, שבטח אם לא הייתי נוסעת, הייתי צריכה שנתיים של טיפול פסיכולוגי ועוד שנה של תרגול כדי להעמיק ככב. ואולי בלי זה, הייתי נשארת באותו מקום. למדתי, שלמרות שזה מאוד רחוק מהמציאות היומיומית שלי, ההתנתקות הזו, מדי פעם, הכרחית.

20160730_224954-2הכל טוב ויפה כשאת בהודו. בדרך הביתה אני חושבת: מה עושים עכשיו? איך משמרים את כל הדבר הזה בתוך כל הרעש שקורים לו החיים? האם לייצר את התנאים שהיו לי בהודו? המשמעות של כך היא לעזוב את העבודה, לעבור למקום בשם שאף אחד לא שמע עליו וששותים בו כל ערב תה עשבים במרפסת המאוד (מאוד!) שקטה שלי ולהקדיש את כל חיי לתרגול וליוגה. למחרת, כשחזרתי לעבודה והוצאתי את הילד מהגן, הבנתי שכדאי לחשוב על תוכנית ב'. המשכתי לתרגל כמה שיכולתי. גם בסטודיו, אבל גם (בניגוד לבעבר) בבית.

יוני 2016. יום חופש בכפר סבא. בערב לפני מתכננת איך אני אשים את הילד בגן, אפרוש את המזרן, אדליק קטורת, אפתח את כל החלונות בבית כדי שהרוח תכנס מכל מקום, ובמשך שעה וחצי, אתרגל את התרגול שלי. קמה בבוקר, הילד עם חום. נשארים בבית. אני לא מוותרת על התרגול. מבקשת מבן הזוג שישמור על הילד, רק שעה ביציאה לעבודה, חייבת לתרגל. עד שאני מביאה את המזרון מהחדר השני, הסלון כבר מלא צעצועים והטלוויזיה פתוחה. (זו תופעה ידועה שילד עם 40 מעלות חום לא ישן כל הלילה, אבל יתפקד כמו פנתר בבוקר). אני לא מוותרת. התרגול הזה יקרה. אני פותחת את החלונות לטובת הרוח שקיוויתי לה. פורסת את המזרון, מתיישבת. ועם הנשימה הראשונה שלי, הגנן של השכן הקומה למטה החליט בתיאום מדויק, להפעיל את מפוח העלים שלו (זה עדיין חוקי???). לפני 16 שנה, הייתי סוגרת את הבסטה באותו הרגע. הפעם, המשכתי לשבת, חייכתי לעצמי והתחלתי לתרגל תוך התעלמות מוחלטת ממה שקורה כרגע מסביבי. התרגול היה אחד הטובים שלי למרות שכל הסיכויים היו נגד.

יולי 2016. חופשה משפחתית, היער השחור, גרמניה. הכל ירוק מסביב. כפר של 3-4 בתים ברדיוס של שני ק"מ לכל כיוון. מתחת לבית נהר זורם. אין מקום אידיאלי מזה לתרגול. קמה מוקדם בבוקר, תופסת את המזרון, מוצאת את הנקודה הכי קרובה לנחל ומתחילה לתרגל. סיוט. נמלים על המזרון, תולעים מטפסות, חרקים נדבקים לי לגוף והרעש הזה של המים? רק גרם לי לרצות לעשות פיפי. למחרת, נתתי לזה עוד צ'אנס, ביום השלישי, התרגול היה בתוך החדר.

האמת? הפתעתי את עצמי. דווקא בסביבה השקטה, הפסטורלית, האידאלית, שנגזרה מתמונת קטלוג, לא הצלחתי לתרגל כמו שרציתי. ואילו בסביבה הרועשת, הצלחתי לעבור תרגול שלם ואפילו ליהנות ממנו. שיחזרתי בראש את המטרות שבתרגול יוגה. עברו לי בראש ביטויים כמו: כינוס החושים, התמקדות פנימה, להישאר שוות נפש נוכח כל מה שקורה בחוץ.  אם כך, הסביבה החיצונית לא אמורה להיות רלוונטית. או כמו שנהוג לומר: הכל בראש. כשהעבודה בתודעה היא טובה, התרגול ירגיש נכון יותר, בלי קשר אם את בכפר אירופאי או אם את בשכונה סואנת במרכז תל אביב.

דבר נוסף שחשבתי היה על תרגולי היוגה בחדרי הכושר. לפעמים הייתי מתביישת לספר שאני עושה יוגה בחדר כושר, כי זה לא "נחשב" יוגה מספיק. אבל אתן יודעות מה? תרגול יוגה בחדר כושר הוא התרגול הכי מאתגר וקשה. לפעמים דווקא התרגול במושב בשם חמרמור עם פעמוני רוח תלויים ומוסיקה מרגיעה ברקע, הוא התרגול הקל יותר. בד"כ אנשים מתחילים לתרגל בחדרי כושר, אבל אולי צריך לעודד תלמידים להתחיל בסטודיו שקט ונידח ורק כאשר ירגישו שהתודעה שלהם מיומנת יותר, הם יוכלו לעבור רמה ולתרגל בחדר כושר?

ואולי, רק אולי, מי שמצליח לתרגל בחדר כושר הוא היוגי האמיתי?