אחרי שנה שאני כבר כותבת את הטור, אני מרגישה נוח לחלוק אתכם סוד.

אז ככה. בבסיס שלי, אני בחורה די קנאית. מקנאה בבנות חטובות, מוצלחות, השגיות, אינטליגנטיות, שתמיד מוצאות את הגברים הכי חתיכים והכי רומנטיים, ועוסקות במקצוע הכי נחשב ומרוויחות משכורת יפה. מקנאה באימהות שמתקתקות את שלושת הילדים שלהן בלי להזיע במקומות שהן אפילו לא חשבו שאפשר להזיע, ונראות טיפ-טופ, שלא לדבר על הבית שנראה כמו בקטלוג של איקאה. כבחורה קנאית, אתם יכולים להבין כמה שמחתי כשחודשי הקיץ באו לקיצם וכל הבנות החטובות בביקיני הקטנטן נעלמו לי מהרדאר ועטו על עצמן איזה סוודר אובר-סייז.

DSCN7703 (1)כשהתחלתי לתרגל יוגה, חשבתי: או. זה המקום להתחבר לעצמי, רק אני והמזרן שלי, בלי תחרותיות, בלי שיפוטיות, לקבל את עצמי כמו שאני, אום שאנטי, ועוד קלישאות נפוצות נוספות. אבל האמירה: התרגול של האדם על המזרן הוא ביטוי להתנהגות האדם בעולם, הייתה מדויקת ונכונה גם במקרה הזה. כל מה שראיתי מסביבי, היו בנות דקיקות בעלות בטן שטוחה שמעולם לא הייתה לי (גם לא בגיל 16 אחרי יום כיפור), עם טייץ צמוד וגוזייה. ולא די בכך שהן מהממות חיצונית, הן מתרגלות מדהימות. גמישות, מרחפות, מדלגות בקלות מתנוחה לתנוחה, מסדרה לסדרה. הייתי כל כך רחוקה מלקבל את עצמי. רציתי גם להיות כמוהן. מיותר לציין שהקנאה הזו גרמה לי לתחושות כל כך שליליות לגבי עצמי: תסכול, תחרותיות, רכלנות, רכושנות, כעס על כך שאני כזו. הכי רחוקה מלהיות "יוגית".

ככל שהמשכתי לתרגל יוגה, הבנתי: לקנא, זה יוגי. לכעוס זה יוגי. ובכלל, כל רגש שלילי הוא יוגי. יוגי במובן הזה, שהיוגה לא מתכנתת אותנו להיות יצורים חסרי רגשות שליליים, או שהמטרה שלה היא לגרום לנו להפסיק להרגיש אותם. ממש לא. המטרה היא, כמו בכל הדברים שקורים על המזרן ומחוצה לו, להתבונן. להיות מודעת. להתחיל חקירה. ולבסוף, לעבור טרנספורמציה. במילים אחרות, זה לא שאני אפסיק לקנא, אלא שלפחות אני אדע מאיפה זה מגיע ואיך אני יכולה להתמודד עם זה טוב יותר. טוב יותר עבור עצמי, ועבור האחר.

אז אני כנראה אמשיך לקנא באותה בחורה שמצליחה לרדת מעמידה לגשר ובחזרה, או שמצליחה להעביר את הרגל מעבר לראש, אבל התגובה שלי תהיה אחרת. במקום לאחל לה רק דברים ששומרים בלב (די נו היא מעצבנת!), אני יכולה להשתמש ברגש הקנאה הזה. קנאה יכולה לגרום לי להכשיל את האחר, אבל היא יכולה לגרום לי לשפר את עצמי. להבין שהסיבה שהיא הגיעה למה שהיא הגיעה זה כי היא עבדה קשה ועכשיו היא נהנית מהתוצאות. ואז הקנאה יכולה להוביל אותי להתמיד, להתמסר, לעבוד קשה. כמוה.

דבר נוסף שאפשר להבין מתוך הקנאה הוא מה המקור שלה. הקנאה תמיד מכסה על משהו אחר. חוסר ביטחון עצמי, תחושת נחיתות, לפעמים גם חסך במשהו. זה אף פעם לא באמת האדם שמולי. אלא זה אני עם עצמי. ואז אפשר לעבוד על זה. הקנאה שלי נובעת מהחולשות שלי. אני רואה מישהי שמתרגלת כל כך יפה, מישהי מסורה וחזקה ואני לעומתה מתקשה לקום, מתקשה להתמיד, וגם כשאני מתרגלת, אני לא דוחפת את עצמי מדי. המחשבה שעולה לי היא: הלוואי ולא הייתי עצלנית כל כך. הלוואי והייתי מאתגרת את עצמי יותר. ואז אני יכולה להגיד: זאת אני וככה טוב לי. לדעת את מגבלותיי אבל גם להבחין במעלותיי (וואלה, עם עוד עבודה, ילד בבית ומגורים בעיר אחרת, זה די סבבה להצליח לתרגל פעמיים בשבוע). או לחלופין, לקחת את התכונות הטובות ולאמץ אותן.

רגשות קנאה הם רגשות שהרבה פעמים משלמים עליהם מחיר גבוה. גם כפרטים בעקבות תחושות ההחמצה והתסכול. אבל גם בתור קולקטיב. כי במקום לשתף פעולה, להתקרב, ללמוד ואחד מהשני ולהפרות, אנחנו צרי עין מה שמוביל לריחוק.

DSCN7701 (1)ככל הנראה, ההתמודדות עם קנאה, היא חלק מהעניין. וזו באמת הזדמנות ללמוד בפקולטה למזרנים, איך אני משחררת. ובדיוק כמו הקלישאה (שדרך אגב, קלישאות הן הרבה פעמים נכונות), אני לומדת לקבל את עצמי, על יתרונותיי, חסרונותיי ומה שביניהם.