מאז שאני זוכרת את עצמי, אני כוססת ציפורניים. לא משנה מה ההורים שלי עשו כדי "לתקן" את זה, המשכתי עם הטקס המגונה והמלוכלך שלי. בהתחלה, הם ניסו להסביר לי כמה זה לא בריא, אחר כך עברנו לנוזל שמורחים על הציפורן כמו לק (המכונה: מרה), שברגע שאת מכניסה את האצבע לפה, מתחשק לך לאכול חול רק כדי להעביר את הטעם, ובגיל מאוחר, כשנחשפתי לפרויד, גיליתי גם את הצדדים האוראליים, החרדתיים שעומדים מאחוריי התחביב שלי. להגנתי יאמר, שבאמת ניסיתי. ואפילו היו תקופות שהצלחתי לגדל, כשהמוטיבציה העיקרית (כמו בהרבה מקרים) הייתה הקנאה בבנות שמסתובבות עם צבעים ססגוניים על ציפורניים מטופחות. אבל מהר מאוד, בעיקר בזמנים מתוחים, הסתכלתי על הציפורניים שלי, והסתערתי עליהן כאילו כל אחת מהן עשויה משוקולד איכותי.

20161029_173253-1-2-1

באיזשהו שלב, אמרתי לעצמי: "סיגל. זה מה יש. פייס איט". והצטרכתי לקבל את העובדה שהציפורניים שלי, לעולם יראו כמו הירח בתחילת החודש. חסר. שכנראה כרית האצבע תמיד תהיה יותר בולטת מהציפורן. ושאם אני ארצה צבעים ססגוניים, אני אצטרך להסתפק בחמישה חודשים (לפחות) בחודשים החמים, בהם בהונות הרגליים שלי יבצבצו וייצאו לאור השמש.

השאלה הזו, האם להשתנות או לקבל צדדים קצת פחות חיוניים בעצמי (אין הרבה! כן?) , זו שאלה שאני מתעסקת בה הרבה. 75% משנות חיי, הייתי בגישה שאני מוכנה לשנות בעצמי כל מה שצריך, רק כדי להיות אהובה ומקובלת. ב-20% הנוספים, עשיתי בדיוק ההיפך: אני מה שאני ואף אחד לא ישנה אותי. או במילים אחרות: "ככה אני". את 5% השנים האחרונות אני מעבירה בבדיקה. האם אני רוצה לשנות? למה אני רוצה לשנות? מי באמת רוצה את השינוי הזה? ומתי להפסיק לשנות ופשוט לקבל.

החיים במהות שלהם, כוללים שינוי תמידי. אפילו ברמת התאים. שום דבר לא נשאר אותו הדבר ואנחנו צריכים להסתגל לעובדה הזו. תשאלו את השערות הלבנות שמתעקשות לצוץ כל הזמן על הראש שלי. לפעמים, אנחנו מנסים לעשות הכל רק כדי לעצור את השינוי. תשאלו את המנתחים הפלסטיים המשגשגים ואת חברות הקוסמטיקה. כמה שנרצה שלא לקבל את העובדה שאנחנו מזדקנים ונשלם מחיר יקר מאוד כדי לשנות את זה, זה לא יעזור.

ואולי יש דברים שאין שום סיבה לשנות אותם, ויש לנו איזה ג'וק מטורף בראש שכל הזמן דוחף אותנו לעשות את זה. אני זוכרת איך שנאתי את התלתלים שלי. ותקופות ארוכות, ניסיתי פן, החלקות, קרמים, רק כדי להיות עם שיער חלק. מיותר לציין כמה זה היה מיותר, וכמה נזק זה עשה לשיער שלי. אבל אני חשבתי שבנות מתולתלות פחות יפות. ורציתי שיחשבו שאני יפה.

ובתרגול יוגה? אם תשימו לב, תראו שלכל אחד יש את קצב ואופי לתרגול שלו/ה . יש מהירים, יש איטיים. יש שמתבייתים על שינוי מסוים והולכים עליו בראבאק, ויש מהססים (לפעמים מדי). אני זוכרת שכשרק התחלתי לתרגל את היוגה, אהבתי את העובדה שבתור אישה הישגית ופרפקציוניסטית, היה מקום אחד שהיה בסדר להגיד: "תקבלי את עצמך כמו שאת היום". וזה נתן לי המון שקט. מצד שני, הרבה פעמים זה תקע אותי במקום, ואם לא הייתי דוחפת לשינוי, כנראה התרגול שלי לא היה מתפתח והכלב מביט מטה שלי, היה נשאר כמו שהוא נראה אז: משהו בין אורי כדורי לבין ארמדיל.

לאחרונה גם שמתי לב, שלא משנה כמה אני עובדת על כל האקרובטיקה הכרוכה באשטנגה יוגה (קפיצות קדימה, אחורה, ירידה לגשר ועלייה חזרה, עמידות ידיים ועוד כל מיני פעלולים), הייתי מסיימת בכאבי גב ובתסכול אדיר. כדי להתגבר על התסכול, אני מנסה עוד ועוד, עד שאני מתישה את עצמי. ואז יש עוד תסכול. אני מסתכלת מסביבי על אנשים שמצליחים ויכולה להישבע שכולם רואים איך הפרצוף שלי הופך לירוק. ותסכול.

האם עליי לקבל את העובדה שאולי את כל הפעלולים של איש קרקס לא קיבלתי יחד עם הציוד איתו הגעתי לעולם? ואז, מה המשמעות של זה? האם זה אומר שויתרתי? או שאולי לנסות להמשיך ולעבוד בתקווה שמתישהו זה ישתנה ולהיות מתוסכלת בינתיים?

זו שאלה, למה אנשים מחליטים לעשות שינוי בחייהם? הרבה אנשים מעידים על חוסר שביעות רצון ממשהו מסוים, חוסר שקט, משהו שכבר לא טוב ולא משרת אותנו. לפעמים אנחנו עושים שינויים לא רק ממקום פנימי, אלא גם ממקורות חיצוניים, השפעות חברתיות, תרבות, הרצון להיות "כמו כולם".

יחד עם זאת, שינוי זה דבר לא פשוט. גם כשהשינוי בוער בנו וגם כשלוקח לנו שנים כדי להחליט לעשות אותו. אחרי הכל, שינוי כרוך בלוותר על דברים שאני רגילה אליהם ולאמץ דברים חדשים שאני לא ממש מכירה. ובין לבין לשאת הרבה חוסר ודאות וריקנות. דמיינו מזוודה מלאה בבגדים. כדי להחליף את הבגדים במזוודה, צריך לרוקן אותה קודם. ועד שהיא מתמלאת מחדש לוקח זמן (במקרה שלי, שעה בסניף זארה הקרוב לביתי ואני פותרת את העניין, אבל עדיין). כשאני יוצאת אל שינוי, אין לי מושג לאן באמת אני אגיע.

הדילמה הגדולה היא: האם כשרע לי, אני צריכה לחתור לשינוי בכל מחיר, או דווקא לקבל את העובדה שרע לי כרגע ולהתמודד עם כל מה שנמצא. האם כשאני לא מצליחה "לרחף" בין הידיים (הנחייה אמיתית בשיעורי יוגה, לא המצאתי), אני צריכה לקבל את זה ולהמשיך הלאה או לנסות עוד ועוד עד שהגב יישבר או שאצליח (מה שיגיע קודם).

אז מהי התשובה לדילמה הזו? להשתנות או לקבל? תלוי. תלוי מה המוטיבציה לשינוי, מה עומד מאחורי השינוי, מה המחיר בשינוי. ומצד שני, מה עומד מאחורי קבלה של המצב כמו שהוא? פחד? ה"מה יגידו עליי"? לפעמים דווקא קבלה של מצב מסוים, היא זו שמשחררת ומפנה מקום לשינוי. לפעמים הדברים משתנים מעצמם. יש מקרים בהם השינוי בכלל צריך להיעשות במקום אחר ממה שאנחנו חושבים.

ככל שאני מתבגרת אני מבינה שאם פעם היו לי תשובות מאוד ברורות, היום אין לי מושג צלול. זה כנראה משחק עדין בין ניסיון לשינוי, שינוי, קבלה, והמון סובלנות. או לשיטתו של אבי: למרוח מרה על הציפורנים של הבת שלך, אבל גם לצייד אותה בגזר (גזר, אמיתי) כדי להזכיר שאולי יש דברים שאי אפשר לשנות ועדיף לקבל ולא לסבול מהם כל כך. לפחות לבנתיים.