בשבוע האחרון, החורף נתן בי את אותותיו בצורה של וירוסים והתקררות שדי השביתה אותי. באחד מרגעי השיא של הסאגה הזו (או השפל, ליתר דיוק), מצאתי את עצמי מתחת לפוך ובאפצ'י המאתיים אלף ואחת מסננת החוצה: "אוי אלוהים". זה מצחיק, אני חושבת לעצמי, רק כשאנחנו סובלים ממש, אנחנו קוראים לו. או כשאנחנו רוצים ממנו משהו.

20161129_212941-2אני מריצה בראש את האנשים שאני מכירה שחזרו בתשובה, או כאלו שחיפשו להוסיף מימד רוחני בחייהם, ואני תמיד מזהה איזשהו כאב, סבל, שהוציא אותם לדרך הזו של חיפוש אחרי משהו שגדול מהם. משהו שאולי לא יכלו לתאר במילים. אני חושבת על אנשים עם מחלות קשות שתמיד חיפשו מענה אצל רבנים או אנשי רוח אחרים כדרך להתמודדות. חושבת על עצמי. ועל התקופה שבה החלטתי, אפילו לא במודע, להעמיק את הידע והידיעה שלי במשהו גדול ממני, שייתן לי הסבר, משמעות וגלגל הצלה לדברים שעברתי אז. הגעתי ליוגה, למדתי מעט מהפילוסופיה, הלכתי למפגשים בודהיסטיים, ניתחתי טקסטים בקבוצות, הלכתי לפסיכולוגית. פגשתי רב. כל אלו ייצגו עבורי אמצעים להתפתח רוחנית. ביטוי מעשי ומחשבתי לצמד המילים: "אוי אלוהים".

גם סידהארתה כנסיך, חי בארמון, נהנה מחייו מלאי העונג עד שפגש בסבל. בסיפור המפורסם, הוא יוצא מאזור הנוחות שלו, המוכר, ופוגש בסבל בהתגלמות שלוש דמויות. ביום הראשון בו הוא יוצא מהארמון, הוא פוגש זקן. ביום השני, אדם חולה. וביום השלישי היה עד למסע לוויה. זו הפעם הראשונה בה סידהארתה דה-אז, בודהה כיום, נתקל בסבל ממשי. והוא גם לכך את זה לקצה, כן? סגפנות, הרעבה עצמית בתחילת הדרך, ומאוחר יותר- המדיטציה. אבל זו הנקודה בה הכל התחיל. והשאר היסטוריה. כן כן. גם בודהה בכבודו ובעצמו צעק "אוי אלוהים" (או משהו בסגנון). אותה צעקה שהתחילה את מסעו הרוחני.

אז מה מוביל אנשים דווקא במקומות הפגיעים והחלשים שלהם להכניס רוחניות לחייהם? או יותר מזה, האם תמיד החיפוש הרוחני מתחיל בסבל כלשהו? כנראה שכן. המקומות בהם אנחנו נפגעים, פוגשים בסבל, חווים משבר, אלו הם המקומות שבהם מתנפצות אשליות, פנטזיות, אמונות שהחזקנו בהם. ואז אנחנו מתחילים לפקפק ולחקור. בנוסף, רק כשאנחנו בנקודת משבר, אנחנו באמת מרשים לעצמנו את העצירה לחיפוש הדברים שיסייעו לנו בהתמודדות עימו. ובמקרים בהם יש סבל שקשה לטפל בו, אנחנו מנסים להעניק לו משמעות. סיבה נוספת היא שממקום של עונג ונוחות, לא נרצה לצאת לשום דרך. טבעו של האדם, להישאר במקום שנוח לו. אם אפשר, בבית הנעים, על ספה הרכה שלו מול טלוויזית אייץ'-די ושייק בננה-מלון.

אבל רק דקה אחת. אני חוזרת טיפונת אחורה ושואלת, מה זה הדבר הזה רוחניות? האם זה קשור גם למה שאנו מכנים "דת"? האם אדם רוחני הוא דתי? ולהיפך?

במובנים מסוימים, כן. אלמנטים שניתן למצוא בפרקטיקה של דת כמו דבקות ומסירות, רלוונטיים ואף הכרחיים לתרגול רוחני. אמונה בדרך היא גם כן הכרחי. לפעמים הדרך יכולה להיות כל כך קשה, עם מבחנים רבים, שאת/ה חייב/ת להאמין ממש בצדקתה, גם אם אין לה כרגע הוכחות רציונליות ו"מדעיות". זוכרים/ות את סיפור עקדת יצחק, נכון? ותחשבו על האנשים שברגעי מצוקה מוכנים להאמין לכל דבר שרק יכול לעזור להם להתמודד עם הסבל הנוכח בחייהם.

בדרך הרוחנית יש גם דברים שקשה מאוד להסביר אותם עפ"י עקרונות לוגיים. ניסים, למשל. או תחשבו על מושגים רבים שיש בעולם היוגה: סמהדי, נירוואנה, הארה. כל אלו אלמנטים של חוויות שלא ניתן להסביר אותם לוגית. מצד שני, מי שזוכר את התחושה שיש בסיום של תרגול יוגה, יכול להגיד שהוא יכול לקבל מושג קלוש על מה זה יכול להיות. לא משנה מהי הדרך הרוחנית עבורכם, נראה שכדאי שיהיה מישהו שמלווה את המסע. מורה יוגה, רב, פסיכולוגית, מתקשר, הילר, מטפל באנרגיות כל מי שתסמכו עליו מספיק שיוביל אתכם בדרך. לא פעם הרגשתי, שלבד, מאוד קשה לצעוד בה.

בעיניי, רוחניות היא תהליך שכל אדם מתחיל להכיר קודם כל את הרוח שלו עצמו. הוא מנסה להבין את עצמו, להיות יותר ויותר מודע למחשבות שלו, למעשים שלו ולהשלכות על הסביבה. מהמקום הזה, הוא גם לומד שהרוח שלו, דומה גם לרוח של החבר שלו, השכן שלו, האויב שלו. ואז, בתהליך של תיקון ושיפור הוא מנסה להיות אדם טוב יותר לעצמו ולסביבה שלו. האמונה מאחורי תפיסה זו, היא שאת/ה חייב/ת להכיר את עצמך קודם טוב טוב. ואז להבין שאת/ה לא שונה מאחרים. בעצם, את/ה די דומה להם. ויותר מזה, הדברים שאת/ה רואה בהם, הם השתקפויות שלך בעצמך. והדרך הזו חייבת מסירות ודבקות. בינינו, לא חסרים מקרים שיגרמו לנו לפקפק ברוח האנושית של האדם, לא? ולמרות כל זה, עלינו להמשיך בדרך הזו תוך כדי חקירה, התבוננות וטונות של חמלה. כי בסופו של דבר, המטרה (בכל זרם "רוחני" שהוא) היא להפסיק סבל ולהגיע למקום טוב יותר. איפה הוא נמצא? שאלה טובה.