בחודשיים האחרונים יצא לי לתרגל מעט. מעט מדי.

20161228_214341מזג האוויר המוזר, הקור, מצב רוח ירוד, עומס בעבודה, עייפות, משפחה, עייפות. אלו רק חלק מהמילים שאמרתי לעצמי כשוויתרתי על התרגול יום אחרי יום. וכשלא הגעתי, המילים האלו קיבלו עוצמות הולכות וגדלות. לפני שנה כתבתי באחד הטורים שלפעמים הדבר הכי יוגי לעשות, זה לא לעשות. גם אם זה אומר להעדיף שינה על תרגול יוגה. ניסיתי להגיד לעצמי שזו רק תקופה ושזה עוד יחזור.

וזה לא שאני לא יודעת שהיוגה דווקא עוזרת לי לעבור תקופות כאלו. אני יודעת. פשוט לא הצלחתי. או יותר נכון, נמנעתי.

התחלתי להרגיש התנגדות כלפי התרגול. במקום שזה יהיה מקור לתמיכה, זה נהיה תיק. ובכל יום שלא הגעתי לתרגול, הרגשתי יותר ויותר כמה לא מתחשק לי ואפילו נמאס לי מהיוגה הזו.

זו תחושה שלא הייתי מודעת אליה בעבר. והיום אני יודעת שכשמשהו מעיק עלי ככה, אני צריכה לבדוק למה.

דמיינתי את עצמי עולה על המזרון ופשוט מתחילה לתרגל. ואז עברו לי מחשבות על הכאבים שיש לי ביד שמונעים ממני לעשות דברים מסוימים. על הכאבים בברך שבטח ימנעו ממני לעשות את תנוחת הלוטוס שסוף סוף הצלחתי להיכנס אליה. ובכלל, תקופה כל כך ארוכה לא תרגלתי, בטח זה יבוא לידי ביטוי. והעייפות הזו. העייפות הזו שתנכיח את עצמה בכל פעם שאצטרך לעצור למנוחה ולא לעשות סדרה שלמה, כולל ויניאסות, עמידות ידיים, מעברים אחורה וקדימה בקפיצה ועוד שלל הדברים שדי התקדמתי בהם. ידעתי שאני הולכת לראות ריגרסיה.

ואז הבנתי. ההימנעות הזו, היא ההימנעות שלי לפגוש את עצמי. כמו שאני כרגע. עייפה, חלשה וכואבת.

אני אוהבת לראות את עצמי מתקדמת, עושה, חזקה, קלילה. מרגישה נהדר אחרי תרגול שהצלחתי לעשות את כל התנוחות בסדרה. ואם למדתי משהו חדש והצלחתי בו, אני ברקיע השביעי.

אבל חולשה? על גופתי המתפרקת בחדרי חדרים. אני אחכה, בחושך, לבד, עד שאתחזק. וכשזה יקרה, אגיע לתרגל. בכל הכוח. רק ככה אני מוכנה להסתכל על עצמי בעיניים.

אבל פה, הפספוס הגדול שלי. כדי שיוגה תהיה דרך חיים, אני צריכה להפנים שהחיים הם לא קו לינארי אחד, וככה גם לא התרגול. כדי שהתרגול יהיה יותר מתנוחות פיזיות, אין לי ברירה אלא להסתכל על עצמי ולקבל גם את הצדדים הפחות "יפים" שלי, הפחות פוטוגניים וללא הפילטרים שמוסיפים צבע. להתעלם מהצדדים האלו, לא להכיר בהם, זה לא לראות את עצמי באמת. אין בכך לא קבלה, לא חמלה, לא למידה.

ההתמודדות האמיתית היא לא הקפיצה קדימה או עמידת ידיים או מה שזה לא יהיה. ההתמודדות האמיתית, היא ההבנה שיחד עם החוזק מתקיימת חולשה, עם הלמידה מתקיימת ריגרסיה, עם העוצמה מתקיימת שבריריות. ולמעשה, זו לא תנועה בין שני קטבים. אלא הם הולכים יד ביד, ושניהם יפים באותה מידה.

עוד לא חזרתי לתרגל. זו פשוט תקופה ממש עמוסה ואני מאוד עייפה. אני רק מקווה שבקרוב, אני אהיה גם קצת יותר אמיצה.