בסוף החודש שעבר, חגגתי יום- הולדת. כל שנה, כשבוע-שבועיים לפני התאריך המיוחל, הייתי מתחילה להרגיש מעין דכדוך שכזה. והבנתי שלא רק לי זה קורה. הרבה אנשים סיפרו לי על תופעה דומה. פעם שמעתי תיאוריה מאוד נחמדה שמסבירה את התופעה הזו: כשאנחנו נולדים, הגוף שלנו עובר חוויה מאוד קשה ואפילו טראומטית. תדמיינו שאתם שוכבים במיטה מרופדת עם פוך נעים וחם, בחדר עם אורות מעומעמים ומוסיקת תיפוף שקטה, כשכל צרכיכם נענים (אפילו לפיפי לא צריך לקום!) ואז מישהו מתחיל לטלטל את השקט הזה ומתחיל ללחוץ אתכם פיזית ברגליים, בכתפיים, בראש, לחיצה בלחיים כמו של דודה רחוקה שלא ראיתם שנים ואז, בום! אתם בחדר מואר, קר, שונה כל כך ממה שהכרתם. אז שלא תבכו? ברור שכן. טראומטי? בהחלט. ובמקום שבו אין עוד IMG_20170205_003139-2מילים לתמלל חוויה, הגוף זוכר. וככה, אחת לשנה, סביב תאריך הלידה, הגוף נזכר.

ההקלה הייתה מגיעה יום אחרי התאריך, כשאני מלאה באהבה ובתשומת לב שהגיעה מסביב. כי אחרי הכל, הטראומה נסבלת יותר, כשלפחות את יודעת שיצא ממנה גם משהו טוב. כמו אהבה. אבל אז קרה עוד משהו. הפכתי להיות תלויה באהבה הזו. היה לי חשוב מכל מי שמברך, התעצבנתי על מי שלא. כל ביטול למסיבת יום הולדת נחווה כדחייה ואז היום השמח הזה הפך ליום מאוד רגיש וחסר למי שלא ישים לב.

יחד עם זאת, ככל שאני מתבגרת ואני יותר ויותר שמה לב לדפוס הזה, יש בי משהו שפחות נבהל ונלחם, ויותר מקבל את זה כחלק ממני. ואז, עם הקבלה של זה, אני פחות תלויה וזקוקה לאהבה הזו שמסביב כדי להרגיע, ומתפנה בי מקום להרגיש אותה ולחוות אותה כמו שהיא. ויודעים מה מצחיק? פתאום הוקפתי בהרבה יותר אהבה. ואולי המיכל שלי לאהבה גדל יותר.

זה משהו שקורה עם הגיל. המעבר ממיקוד חיצוני, למיקוד פנימי והתכנסות פנימה. כשהדברים פחות תלויים באחרים (איפה שאין לנו שום שליטה), אנחנו מעבירים את מוקד השליטה פנימה, אל עצמנו. היכן שיש לנו שליטה (חלקית לפחות). מה גם, שעם הגיל, הזהות שלנו הופכת ליותר מגובשת והבחוץ פחות משפיע עלינו, ולנו רק נותר ליהנות ממנו וממה שהוא מציע. זה ממש מזכיר לי את תחילת הדרך שלי בעולם היוגה. בגיל 18 כשהתחלתי לתרגל, הייתי עסוקה בסביבה החיצונית, עם מי אני מתרגלת, מה זה אומר עליי. התרגול גם היה פיזי. עוד שיטת ספורט כדי לחזק ולחטב את הגוף. החיצוני. (לפחות אליה התחברתי ובה התמדתי). אבל היום, כמעט שני עשורים אחרי, למרות שעדיין יש את האלמנט הפיזי שחושק בזרועות האשטנגיסטיות המחוטבות, התפנה הרבה מקום לתהליך שהוא פנימי יותר ובכך גם אישי יותר ומתואם אך ורק לי.

ובדיוק כמו עם הגיל, כך גם עם התרגול. ככל שממשיכים בדרך וגדלים בה, כך אנחנו נהיים מכוונים יותר פנימה, גמישים יותר (בגוף ובמחשבה), תלויים פחות בחוץ, ייחודיים יותר מבפנים. במובן הזה, הזדקנות היא פריבילגיה. או כמו שהנרייטה סולד אמרה: "הצעיר הוא בעל עיניים בריאות יותר, אך הזקן מיטיב לראות ממנו".

מהרגע שאנחנו נולדים, אנחנו עסוקים בללמוד ולרכוש ידע וניסיון, שבדרך כלל בא מבחוץ. ואז יש נקודה כזו של הבנה כמה החוץ הוא בעל השפעה עלינו. מכאן, מתחיל תהליך קילוף כל השכבות החיצוניות האלו במטרה להגיע למשהו פנימי יותר, שלנו יותר, אותנטי יותר. להגיע להבנת הדברים ולא רק ללמידתם. ולזה אני קוראת התבגרות. גם על זה שמעתי פעם סיפור יפה: הסיבה שיש לנו את השקע הזה מתחת לאף ומעל לשפתיים, זה בגלל שכשאנחנו נולדים, אנחנו למעשה מצוידים בכל הידע שאנחנו צריכים שיהיה לנו. אבל אז מגיע מלאך ומניח את האצבע שלנו על אותו המקום בו נמצא השקע, ואומר לנו: "ששש…… אל תגלו". הטריק הוא לא לאבד את האמונה בידע הפנימי הזה. ולפעמים צריך לעבור חיים שלמים, רק כדי להגיע אליו חזרה.