אם נחשוב על זה לרגע, כל יום בשנה, אנחנו עוטים מסכות. כשאנחנו הולכים לעבודה אנחנו מתנהגים בצורה אחת, בבית בצורה אחרת, עם חברים. למעשה, כל סיטואציה חברתית מחייבת אותנו באיזשהו סוג של מסכה. אנו זקוקים למסכה היומיומית שלנו והיא חשובה לנו להסתגלות, לתפקוד בחברה ולקשרים חברתיים. הרי לא יעבור בדעתכן להגיד לחברה שלכן שהתספורת החדשה שלה, היא די מכוערת, לא? (אני מקווה בשבילכן לפחות….), אתן תשימו את המסכה, תחייכו ותגידו: "תתחדשי". וזה לאו דווקא משהו רע. הרי די חבל לקלקל יום כיף עם חברה (לפעמים חברות שלמה) בשביל דבר כזה קטן ולא משמעותי. דמיינו לעצמכם מה יקרה אם תכנסו למשרד של הבוס החמור שלכם שאין לכם טיפת הערכה אליו, ותתחילו לצרוח עליו את כל מה שאתם באמת חושבים עליו. גם אם זה עובר בראש, כדאי ללכת ולחפש בהקדם את המסכה (בהנחה שמקום העבודה חשוב לכם). גם בתור הורים, לפעמים אנחנו צריכים לשם מסכה ולהאמין בילד שלנו גם אם אנחנו מתים מפחד ויודעים שיש מצב שהוא יכשל. המסכה הזו חשובה מאוד להתפתחות שלו. מה שאני רוצה להגיד זה שלא תמיד, האמת היא ערך עליון בכל מחיר. לפעמים עדיף לעטות מסכה.

למסכות יש הרבה פעמים קונוטציה שלילית. הן מתקשרות לזיוף, צביעות וחוסר אותנטיות. ובמידה מסוימת, זה באמת נכון. הרבה פעמים הצרכים האותנטיים שלנו לא תואמים את המסכות שאנחנו מסתובבים איתם, והשאיפה היא להתחיל ולקלף מסכות כדי לחיות חיים אותנטיים יותר. מצד שני, הורדת המסכות לחלוטין (שהיא שקולה לחשיפה טוטאלית של עצמי) יכולה לעיתים לעלות לנו במחיר של בדידות וריחוק מהחברה. בטיפולים פסיכולוגיים ארוכי טווח ותשלומים, מתעסקים במציאת ה"אני האותנטי" הזה לא מעט.

20170306_183321-1-1-2אבל מה זה האותנטי הזה? האם להיות בלי שום מסכה זה ה"אני האמיתי"? ואולי יש סיכוי שחלק מהמסיכות שלי, הן למעשה חלק ממי שאני? אולי, ורק אולי, יש סיכוי שלפעמים אני גם מזויפת וצבועה מול החברה שלי? או פחדנית מול הבוס שלי?

ואז מגיע היום הזה בשנה. חג פורים. היום שבו אנחנו יכולים לשם איזה מסכה שנרצה מבלי להיחשב למוזרים, חריגים, מוגזמים, "משוגעים". וגם בחג הזה שהמסכה נראית במלוא תפארתה המוקצנת והדרמטית, יש משהו אותנטי להפליא. החג הזה שנותן ביטוי אותנטי ומאפשר לנו חיבור למקומות היפים והמקובלים שבתוכנו, לשאיפות ולמודלים שלנו, אבל לא פחות חשוב, למקומות הפחות זוהרים שלנו. כי בינינו, אנחנו לא רק פיות, נסיכות ואחיות רחמניות, אלא גם קצת מפלצות ומכשפות מכוערות עם חצ'קון ענקי על האף.

החג הזה מאפשר לנו להוריד עכבות חברתיות ולתת במה למקומות שמעסיקים אותנו. מקומות שלא מעט פעמים יכולים לגרום לתגובות חברתיות ולהפעלת מנגנון הבושה. אותם המקומות שאנחנו מתביישים בהם רב השנה. ולכן, זה לא פלא שמתבגרים בשיא החקירה העצמית והמינית שלהם, מרגישים בפורים את החופש לבטא זאת ולצאת לרחוב בתחפושות רבות המכר: אחות סקסית, שוטרת סקסית או שלגייה סקסית. בנים מתחפשים לבנות, ובנות מדביקות שפמים. ולדעתי, אלו מקומות שלא זרים להוויה שלנו, גם בתור מבוגרים. גם אם יש לנו זהות דומיננטית מסוימת, עדיין יש לנו חלקים אחרים ולעיתים הפוכים. בכל אחד מאיתנו יש גם גבר וגם אישה, גם טוב וגם רע, גם מדונה קדושה וגם זונה (אליבא ד-פרויד).

אז פורים, יום אחד בשנה, נותן לנו את הלגיטימציה החברתית לבטא את הצדדים האלו. אבל בטח אתם שואלים: מה עם שאר 364 הימים בשנה? או. לכאן נכנסת היוגה. תרגול היוגה היא דרך לגלות "אני אותנטי" יותר. ולהתחבר גם לצדדים המצליחים, ה"משיגים", המתקדמים שלי. אבל גם הצדדים המוגבלים, הפצועים, המתסכלים, העייפים. והכי חשוב, לקבל אותם בעצמנו. בתרגול, אנחנו יכולים להוריד מסכות או להשתעשע בהן (אני אישית הכי אוהבת לדמיין את עצמי ככלבה מביטה מטה. כן. יש בי גם כלבה, מודה). בנוסף, היא מלמדת אותנו איזון. למשל, איזון בין המסיכות השונות שלנו, להרגיש חיבור למסכה שלנו באופן שיאפשר לה להיות אמיתית יותר, למצוא את הייחודיות שלנו, והכי חשוב, לדעת לקבל אותה, גם אם היא מכשפה, או סתם כלבה.