אם נחשוב על זה לרגע, כל יום בשנה, אנחנו עוטים מסכות. כשאנחנו הולכים לעבודה אנחנו מתנהגים בצורה אחת, בבית בצורה אחרת, עם חברים. למעשה, כל סיטואציה חברתית מחייבת אותנו באיזשהו סוג של מסכה. אנו זקוקים למסכה היומיומית שלנו והיא חשובה לנו להסתגלות, לתפקוד בחברה ולקשרים חברתיים. הרי לא יעבור בדעתכן להגיד לחברה שלכן שהתספורת החדשה שלה, היא די מכוערת, לא? (אני מקווה בשבילכן לפחות….), אתן תשימו את המסכה, תחייכו ותגידו: "תתחדשי". וזה לאו דווקא משהו רע. הרי די חבל לקלקל יום כיף עם חברה (לפעמים חברות שלמה) בשביל דבר כזה קטן ולא משמעותי. דמיינו לעצמכם מה יקרה אם תכנסו למשרד של הבוס החמור שלכם שאין לכם טיפת הערכה אליו, ותתחילו לצרוח עליו את כל מה שאתם באמת חושבים עליו. גם אם זה עובר בראש, כדאי ללכת ולחפש בהקדם את המסכה (בהנחה שמקום העבודה חשוב לכם). גם בתור הורים, לפעמים אנחנו צריכים לשם מסכה ולהאמין בילד שלנו גם אם אנחנו מתים מפחד ויודעים שיש מצב שהוא יכשל. המסכה הזו חשובה מאוד להתפתחות שלו. מה שאני רוצה להגיד זה שלא תמיד, האמת היא ערך עליון בכל מחיר. לפעמים עדיף לעטות מסכה.

למסכות יש הרבה פעמים קונוטציה שלילית. הן מתקשרות לזיוף, צביעות וחוסר אותנטיות. ובמידה מסוימת, זה באמת נכון. הרבה פעמים הצרכים האותנטיים שלנו לא תואמים את המסכות שאנחנו מסתובבים איתם, והשאיפה היא להתחיל ולקלף מסכות כדי לחיות חיים אותנטיים יותר. מצד שני, הורדת המסכות לחלוטין (שהיא שקולה לחשיפה טוטאלית של עצמי) יכולה לעיתים לעלות לנו במחיר של בדידות וריחוק מהחברה. בטיפולים פסיכולוגיים ארוכי טווח ותשלומים, מתעסקים במציאת ה"אני האותנטי" הזה לא מעט.

20170306_183321-1-1-2אבל מה זה האותנטי הזה? האם להיות בלי שום מסכה זה ה"אני האמיתי"? ואולי יש סיכוי שחלק מהמסיכות שלי, הן למעשה חלק ממי שאני? אולי, ורק אולי, יש סיכוי שלפעמים אני גם מזויפת וצבועה מול החברה שלי? או פחדנית מול הבוס שלי?

ואז מגיע היום הזה בשנה. חג פורים. היום שבו אנחנו יכולים לשם איזה מסכה שנרצה מבלי להיחשב למוזרים, חריגים, מוגזמים, "משוגעים". וגם בחג הזה שהמסכה נראית במלוא תפארתה המוקצנת והדרמטית, יש משהו אותנטי להפליא. החג הזה שנותן ביטוי אותנטי ומאפשר לנו חיבור למקומות היפים והמקובלים שבתוכנו, לשאיפות ולמודלים שלנו, אבל לא פחות חשוב, למקומות הפחות זוהרים שלנו. כי בינינו, אנחנו לא רק פיות, נסיכות ואחיות רחמניות, אלא גם קצת מפלצות ומכשפות מכוערות עם חצ'קון ענקי על האף.

החג הזה מאפשר לנו להוריד עכבות חברתיות ולתת במה למקומות שמעסיקים אותנו. מקומות שלא מעט פעמים יכולים לגרום לתגובות חברתיות ולהפעלת מנגנון הבושה. אותם המקומות שאנחנו מתביישים בהם רב השנה. ולכן, זה לא פלא שמתבגרים בשיא החקירה העצמית והמינית שלהם, מרגישים בפורים את החופש לבטא זאת ולצאת לרחוב בתחפושות רבות המכר: אחות סקסית, שוטרת סקסית או שלגייה סקסית. בנים מתחפשים לבנות, ובנות מדביקות שפמים. ולדעתי, אלו מקומות שלא זרים להוויה שלנו, גם בתור מבוגרים. גם אם יש לנו זהות דומיננטית מסוימת, עדיין יש לנו חלקים אחרים ולעיתים הפוכים. בכל אחד מאיתנו יש גם גבר וגם אישה, גם טוב וגם רע, גם מדונה קדושה וגם זונה (אליבא ד-פרויד).

אז פורים, יום אחד בשנה, נותן לנו את הלגיטימציה החברתית לבטא את הצדדים האלו. אבל בטח אתם שואלים: מה עם שאר 364 הימים בשנה? או. לכאן נכנסת היוגה. תרגול היוגה היא דרך לגלות "אני אותנטי" יותר. ולהתחבר גם לצדדים המצליחים, ה"משיגים", המתקדמים שלי. אבל גם הצדדים המוגבלים, הפצועים, המתסכלים, העייפים. והכי חשוב, לקבל אותם בעצמנו. בתרגול, אנחנו יכולים להוריד מסכות או להשתעשע בהן (אני אישית הכי אוהבת לדמיין את עצמי ככלבה מביטה מטה. כן. יש בי גם כלבה, מודה). בנוסף, היא מלמדת אותנו איזון. למשל, איזון בין המסיכות השונות שלנו, להרגיש חיבור למסכה שלנו באופן שיאפשר לה להיות אמיתית יותר, למצוא את הייחודיות שלנו, והכי חשוב, לדעת לקבל אותה, גם אם היא מכשפה, או סתם כלבה.

בסוף החודש שעבר, חגגתי יום- הולדת. כל שנה, כשבוע-שבועיים לפני התאריך המיוחל, הייתי מתחילה להרגיש מעין דכדוך שכזה. והבנתי שלא רק לי זה קורה. הרבה אנשים סיפרו לי על תופעה דומה. פעם שמעתי תיאוריה מאוד נחמדה שמסבירה את התופעה הזו: כשאנחנו נולדים, הגוף שלנו עובר חוויה מאוד קשה ואפילו טראומטית. תדמיינו שאתם שוכבים במיטה מרופדת עם פוך נעים וחם, בחדר עם אורות מעומעמים ומוסיקת תיפוף שקטה, כשכל צרכיכם נענים (אפילו לפיפי לא צריך לקום!) ואז מישהו מתחיל לטלטל את השקט הזה ומתחיל ללחוץ אתכם פיזית ברגליים, בכתפיים, בראש, לחיצה בלחיים כמו של דודה רחוקה שלא ראיתם שנים ואז, בום! אתם בחדר מואר, קר, שונה כל כך ממה שהכרתם. אז שלא תבכו? ברור שכן. טראומטי? בהחלט. ובמקום שבו אין עוד IMG_20170205_003139-2מילים לתמלל חוויה, הגוף זוכר. וככה, אחת לשנה, סביב תאריך הלידה, הגוף נזכר.

ההקלה הייתה מגיעה יום אחרי התאריך, כשאני מלאה באהבה ובתשומת לב שהגיעה מסביב. כי אחרי הכל, הטראומה נסבלת יותר, כשלפחות את יודעת שיצא ממנה גם משהו טוב. כמו אהבה. אבל אז קרה עוד משהו. הפכתי להיות תלויה באהבה הזו. היה לי חשוב מכל מי שמברך, התעצבנתי על מי שלא. כל ביטול למסיבת יום הולדת נחווה כדחייה ואז היום השמח הזה הפך ליום מאוד רגיש וחסר למי שלא ישים לב.

יחד עם זאת, ככל שאני מתבגרת ואני יותר ויותר שמה לב לדפוס הזה, יש בי משהו שפחות נבהל ונלחם, ויותר מקבל את זה כחלק ממני. ואז, עם הקבלה של זה, אני פחות תלויה וזקוקה לאהבה הזו שמסביב כדי להרגיע, ומתפנה בי מקום להרגיש אותה ולחוות אותה כמו שהיא. ויודעים מה מצחיק? פתאום הוקפתי בהרבה יותר אהבה. ואולי המיכל שלי לאהבה גדל יותר.

זה משהו שקורה עם הגיל. המעבר ממיקוד חיצוני, למיקוד פנימי והתכנסות פנימה. כשהדברים פחות תלויים באחרים (איפה שאין לנו שום שליטה), אנחנו מעבירים את מוקד השליטה פנימה, אל עצמנו. היכן שיש לנו שליטה (חלקית לפחות). מה גם, שעם הגיל, הזהות שלנו הופכת ליותר מגובשת והבחוץ פחות משפיע עלינו, ולנו רק נותר ליהנות ממנו וממה שהוא מציע. זה ממש מזכיר לי את תחילת הדרך שלי בעולם היוגה. בגיל 18 כשהתחלתי לתרגל, הייתי עסוקה בסביבה החיצונית, עם מי אני מתרגלת, מה זה אומר עליי. התרגול גם היה פיזי. עוד שיטת ספורט כדי לחזק ולחטב את הגוף. החיצוני. (לפחות אליה התחברתי ובה התמדתי). אבל היום, כמעט שני עשורים אחרי, למרות שעדיין יש את האלמנט הפיזי שחושק בזרועות האשטנגיסטיות המחוטבות, התפנה הרבה מקום לתהליך שהוא פנימי יותר ובכך גם אישי יותר ומתואם אך ורק לי.

ובדיוק כמו עם הגיל, כך גם עם התרגול. ככל שממשיכים בדרך וגדלים בה, כך אנחנו נהיים מכוונים יותר פנימה, גמישים יותר (בגוף ובמחשבה), תלויים פחות בחוץ, ייחודיים יותר מבפנים. במובן הזה, הזדקנות היא פריבילגיה. או כמו שהנרייטה סולד אמרה: "הצעיר הוא בעל עיניים בריאות יותר, אך הזקן מיטיב לראות ממנו".

מהרגע שאנחנו נולדים, אנחנו עסוקים בללמוד ולרכוש ידע וניסיון, שבדרך כלל בא מבחוץ. ואז יש נקודה כזו של הבנה כמה החוץ הוא בעל השפעה עלינו. מכאן, מתחיל תהליך קילוף כל השכבות החיצוניות האלו במטרה להגיע למשהו פנימי יותר, שלנו יותר, אותנטי יותר. להגיע להבנת הדברים ולא רק ללמידתם. ולזה אני קוראת התבגרות. גם על זה שמעתי פעם סיפור יפה: הסיבה שיש לנו את השקע הזה מתחת לאף ומעל לשפתיים, זה בגלל שכשאנחנו נולדים, אנחנו למעשה מצוידים בכל הידע שאנחנו צריכים שיהיה לנו. אבל אז מגיע מלאך ומניח את האצבע שלנו על אותו המקום בו נמצא השקע, ואומר לנו: "ששש…… אל תגלו". הטריק הוא לא לאבד את האמונה בידע הפנימי הזה. ולפעמים צריך לעבור חיים שלמים, רק כדי להגיע אליו חזרה.

בחודשיים האחרונים יצא לי לתרגל מעט. מעט מדי.

20161228_214341מזג האוויר המוזר, הקור, מצב רוח ירוד, עומס בעבודה, עייפות, משפחה, עייפות. אלו רק חלק מהמילים שאמרתי לעצמי כשוויתרתי על התרגול יום אחרי יום. וכשלא הגעתי, המילים האלו קיבלו עוצמות הולכות וגדלות. לפני שנה כתבתי באחד הטורים שלפעמים הדבר הכי יוגי לעשות, זה לא לעשות. גם אם זה אומר להעדיף שינה על תרגול יוגה. ניסיתי להגיד לעצמי שזו רק תקופה ושזה עוד יחזור.

וזה לא שאני לא יודעת שהיוגה דווקא עוזרת לי לעבור תקופות כאלו. אני יודעת. פשוט לא הצלחתי. או יותר נכון, נמנעתי.

התחלתי להרגיש התנגדות כלפי התרגול. במקום שזה יהיה מקור לתמיכה, זה נהיה תיק. ובכל יום שלא הגעתי לתרגול, הרגשתי יותר ויותר כמה לא מתחשק לי ואפילו נמאס לי מהיוגה הזו.

זו תחושה שלא הייתי מודעת אליה בעבר. והיום אני יודעת שכשמשהו מעיק עלי ככה, אני צריכה לבדוק למה.

דמיינתי את עצמי עולה על המזרון ופשוט מתחילה לתרגל. ואז עברו לי מחשבות על הכאבים שיש לי ביד שמונעים ממני לעשות דברים מסוימים. על הכאבים בברך שבטח ימנעו ממני לעשות את תנוחת הלוטוס שסוף סוף הצלחתי להיכנס אליה. ובכלל, תקופה כל כך ארוכה לא תרגלתי, בטח זה יבוא לידי ביטוי. והעייפות הזו. העייפות הזו שתנכיח את עצמה בכל פעם שאצטרך לעצור למנוחה ולא לעשות סדרה שלמה, כולל ויניאסות, עמידות ידיים, מעברים אחורה וקדימה בקפיצה ועוד שלל הדברים שדי התקדמתי בהם. ידעתי שאני הולכת לראות ריגרסיה.

ואז הבנתי. ההימנעות הזו, היא ההימנעות שלי לפגוש את עצמי. כמו שאני כרגע. עייפה, חלשה וכואבת.

אני אוהבת לראות את עצמי מתקדמת, עושה, חזקה, קלילה. מרגישה נהדר אחרי תרגול שהצלחתי לעשות את כל התנוחות בסדרה. ואם למדתי משהו חדש והצלחתי בו, אני ברקיע השביעי.

אבל חולשה? על גופתי המתפרקת בחדרי חדרים. אני אחכה, בחושך, לבד, עד שאתחזק. וכשזה יקרה, אגיע לתרגל. בכל הכוח. רק ככה אני מוכנה להסתכל על עצמי בעיניים.

אבל פה, הפספוס הגדול שלי. כדי שיוגה תהיה דרך חיים, אני צריכה להפנים שהחיים הם לא קו לינארי אחד, וככה גם לא התרגול. כדי שהתרגול יהיה יותר מתנוחות פיזיות, אין לי ברירה אלא להסתכל על עצמי ולקבל גם את הצדדים הפחות "יפים" שלי, הפחות פוטוגניים וללא הפילטרים שמוסיפים צבע. להתעלם מהצדדים האלו, לא להכיר בהם, זה לא לראות את עצמי באמת. אין בכך לא קבלה, לא חמלה, לא למידה.

ההתמודדות האמיתית היא לא הקפיצה קדימה או עמידת ידיים או מה שזה לא יהיה. ההתמודדות האמיתית, היא ההבנה שיחד עם החוזק מתקיימת חולשה, עם הלמידה מתקיימת ריגרסיה, עם העוצמה מתקיימת שבריריות. ולמעשה, זו לא תנועה בין שני קטבים. אלא הם הולכים יד ביד, ושניהם יפים באותה מידה.

עוד לא חזרתי לתרגל. זו פשוט תקופה ממש עמוסה ואני מאוד עייפה. אני רק מקווה שבקרוב, אני אהיה גם קצת יותר אמיצה.

בשבוע האחרון, החורף נתן בי את אותותיו בצורה של וירוסים והתקררות שדי השביתה אותי. באחד מרגעי השיא של הסאגה הזו (או השפל, ליתר דיוק), מצאתי את עצמי מתחת לפוך ובאפצ'י המאתיים אלף ואחת מסננת החוצה: "אוי אלוהים". זה מצחיק, אני חושבת לעצמי, רק כשאנחנו סובלים ממש, אנחנו קוראים לו. או כשאנחנו רוצים ממנו משהו.

20161129_212941-2אני מריצה בראש את האנשים שאני מכירה שחזרו בתשובה, או כאלו שחיפשו להוסיף מימד רוחני בחייהם, ואני תמיד מזהה איזשהו כאב, סבל, שהוציא אותם לדרך הזו של חיפוש אחרי משהו שגדול מהם. משהו שאולי לא יכלו לתאר במילים. אני חושבת על אנשים עם מחלות קשות שתמיד חיפשו מענה אצל רבנים או אנשי רוח אחרים כדרך להתמודדות. חושבת על עצמי. ועל התקופה שבה החלטתי, אפילו לא במודע, להעמיק את הידע והידיעה שלי במשהו גדול ממני, שייתן לי הסבר, משמעות וגלגל הצלה לדברים שעברתי אז. הגעתי ליוגה, למדתי מעט מהפילוסופיה, הלכתי למפגשים בודהיסטיים, ניתחתי טקסטים בקבוצות, הלכתי לפסיכולוגית. פגשתי רב. כל אלו ייצגו עבורי אמצעים להתפתח רוחנית. ביטוי מעשי ומחשבתי לצמד המילים: "אוי אלוהים".

גם סידהארתה כנסיך, חי בארמון, נהנה מחייו מלאי העונג עד שפגש בסבל. בסיפור המפורסם, הוא יוצא מאזור הנוחות שלו, המוכר, ופוגש בסבל בהתגלמות שלוש דמויות. ביום הראשון בו הוא יוצא מהארמון, הוא פוגש זקן. ביום השני, אדם חולה. וביום השלישי היה עד למסע לוויה. זו הפעם הראשונה בה סידהארתה דה-אז, בודהה כיום, נתקל בסבל ממשי. והוא גם לכך את זה לקצה, כן? סגפנות, הרעבה עצמית בתחילת הדרך, ומאוחר יותר- המדיטציה. אבל זו הנקודה בה הכל התחיל. והשאר היסטוריה. כן כן. גם בודהה בכבודו ובעצמו צעק "אוי אלוהים" (או משהו בסגנון). אותה צעקה שהתחילה את מסעו הרוחני.

אז מה מוביל אנשים דווקא במקומות הפגיעים והחלשים שלהם להכניס רוחניות לחייהם? או יותר מזה, האם תמיד החיפוש הרוחני מתחיל בסבל כלשהו? כנראה שכן. המקומות בהם אנחנו נפגעים, פוגשים בסבל, חווים משבר, אלו הם המקומות שבהם מתנפצות אשליות, פנטזיות, אמונות שהחזקנו בהם. ואז אנחנו מתחילים לפקפק ולחקור. בנוסף, רק כשאנחנו בנקודת משבר, אנחנו באמת מרשים לעצמנו את העצירה לחיפוש הדברים שיסייעו לנו בהתמודדות עימו. ובמקרים בהם יש סבל שקשה לטפל בו, אנחנו מנסים להעניק לו משמעות. סיבה נוספת היא שממקום של עונג ונוחות, לא נרצה לצאת לשום דרך. טבעו של האדם, להישאר במקום שנוח לו. אם אפשר, בבית הנעים, על ספה הרכה שלו מול טלוויזית אייץ'-די ושייק בננה-מלון.

אבל רק דקה אחת. אני חוזרת טיפונת אחורה ושואלת, מה זה הדבר הזה רוחניות? האם זה קשור גם למה שאנו מכנים "דת"? האם אדם רוחני הוא דתי? ולהיפך?

במובנים מסוימים, כן. אלמנטים שניתן למצוא בפרקטיקה של דת כמו דבקות ומסירות, רלוונטיים ואף הכרחיים לתרגול רוחני. אמונה בדרך היא גם כן הכרחי. לפעמים הדרך יכולה להיות כל כך קשה, עם מבחנים רבים, שאת/ה חייב/ת להאמין ממש בצדקתה, גם אם אין לה כרגע הוכחות רציונליות ו"מדעיות". זוכרים/ות את סיפור עקדת יצחק, נכון? ותחשבו על האנשים שברגעי מצוקה מוכנים להאמין לכל דבר שרק יכול לעזור להם להתמודד עם הסבל הנוכח בחייהם.

בדרך הרוחנית יש גם דברים שקשה מאוד להסביר אותם עפ"י עקרונות לוגיים. ניסים, למשל. או תחשבו על מושגים רבים שיש בעולם היוגה: סמהדי, נירוואנה, הארה. כל אלו אלמנטים של חוויות שלא ניתן להסביר אותם לוגית. מצד שני, מי שזוכר את התחושה שיש בסיום של תרגול יוגה, יכול להגיד שהוא יכול לקבל מושג קלוש על מה זה יכול להיות. לא משנה מהי הדרך הרוחנית עבורכם, נראה שכדאי שיהיה מישהו שמלווה את המסע. מורה יוגה, רב, פסיכולוגית, מתקשר, הילר, מטפל באנרגיות כל מי שתסמכו עליו מספיק שיוביל אתכם בדרך. לא פעם הרגשתי, שלבד, מאוד קשה לצעוד בה.

בעיניי, רוחניות היא תהליך שכל אדם מתחיל להכיר קודם כל את הרוח שלו עצמו. הוא מנסה להבין את עצמו, להיות יותר ויותר מודע למחשבות שלו, למעשים שלו ולהשלכות על הסביבה. מהמקום הזה, הוא גם לומד שהרוח שלו, דומה גם לרוח של החבר שלו, השכן שלו, האויב שלו. ואז, בתהליך של תיקון ושיפור הוא מנסה להיות אדם טוב יותר לעצמו ולסביבה שלו. האמונה מאחורי תפיסה זו, היא שאת/ה חייב/ת להכיר את עצמך קודם טוב טוב. ואז להבין שאת/ה לא שונה מאחרים. בעצם, את/ה די דומה להם. ויותר מזה, הדברים שאת/ה רואה בהם, הם השתקפויות שלך בעצמך. והדרך הזו חייבת מסירות ודבקות. בינינו, לא חסרים מקרים שיגרמו לנו לפקפק ברוח האנושית של האדם, לא? ולמרות כל זה, עלינו להמשיך בדרך הזו תוך כדי חקירה, התבוננות וטונות של חמלה. כי בסופו של דבר, המטרה (בכל זרם "רוחני" שהוא) היא להפסיק סבל ולהגיע למקום טוב יותר. איפה הוא נמצא? שאלה טובה.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני כוססת ציפורניים. לא משנה מה ההורים שלי עשו כדי "לתקן" את זה, המשכתי עם הטקס המגונה והמלוכלך שלי. בהתחלה, הם ניסו להסביר לי כמה זה לא בריא, אחר כך עברנו לנוזל שמורחים על הציפורן כמו לק (המכונה: מרה), שברגע שאת מכניסה את האצבע לפה, מתחשק לך לאכול חול רק כדי להעביר את הטעם, ובגיל מאוחר, כשנחשפתי לפרויד, גיליתי גם את הצדדים האוראליים, החרדתיים שעומדים מאחוריי התחביב שלי. להגנתי יאמר, שבאמת ניסיתי. ואפילו היו תקופות שהצלחתי לגדל, כשהמוטיבציה העיקרית (כמו בהרבה מקרים) הייתה הקנאה בבנות שמסתובבות עם צבעים ססגוניים על ציפורניים מטופחות. אבל מהר מאוד, בעיקר בזמנים מתוחים, הסתכלתי על הציפורניים שלי, והסתערתי עליהן כאילו כל אחת מהן עשויה משוקולד איכותי.

20161029_173253-1-2-1

באיזשהו שלב, אמרתי לעצמי: "סיגל. זה מה יש. פייס איט". והצטרכתי לקבל את העובדה שהציפורניים שלי, לעולם יראו כמו הירח בתחילת החודש. חסר. שכנראה כרית האצבע תמיד תהיה יותר בולטת מהציפורן. ושאם אני ארצה צבעים ססגוניים, אני אצטרך להסתפק בחמישה חודשים (לפחות) בחודשים החמים, בהם בהונות הרגליים שלי יבצבצו וייצאו לאור השמש.

השאלה הזו, האם להשתנות או לקבל צדדים קצת פחות חיוניים בעצמי (אין הרבה! כן?) , זו שאלה שאני מתעסקת בה הרבה. 75% משנות חיי, הייתי בגישה שאני מוכנה לשנות בעצמי כל מה שצריך, רק כדי להיות אהובה ומקובלת. ב-20% הנוספים, עשיתי בדיוק ההיפך: אני מה שאני ואף אחד לא ישנה אותי. או במילים אחרות: "ככה אני". את 5% השנים האחרונות אני מעבירה בבדיקה. האם אני רוצה לשנות? למה אני רוצה לשנות? מי באמת רוצה את השינוי הזה? ומתי להפסיק לשנות ופשוט לקבל.

החיים במהות שלהם, כוללים שינוי תמידי. אפילו ברמת התאים. שום דבר לא נשאר אותו הדבר ואנחנו צריכים להסתגל לעובדה הזו. תשאלו את השערות הלבנות שמתעקשות לצוץ כל הזמן על הראש שלי. לפעמים, אנחנו מנסים לעשות הכל רק כדי לעצור את השינוי. תשאלו את המנתחים הפלסטיים המשגשגים ואת חברות הקוסמטיקה. כמה שנרצה שלא לקבל את העובדה שאנחנו מזדקנים ונשלם מחיר יקר מאוד כדי לשנות את זה, זה לא יעזור.

ואולי יש דברים שאין שום סיבה לשנות אותם, ויש לנו איזה ג'וק מטורף בראש שכל הזמן דוחף אותנו לעשות את זה. אני זוכרת איך שנאתי את התלתלים שלי. ותקופות ארוכות, ניסיתי פן, החלקות, קרמים, רק כדי להיות עם שיער חלק. מיותר לציין כמה זה היה מיותר, וכמה נזק זה עשה לשיער שלי. אבל אני חשבתי שבנות מתולתלות פחות יפות. ורציתי שיחשבו שאני יפה.

ובתרגול יוגה? אם תשימו לב, תראו שלכל אחד יש את קצב ואופי לתרגול שלו/ה . יש מהירים, יש איטיים. יש שמתבייתים על שינוי מסוים והולכים עליו בראבאק, ויש מהססים (לפעמים מדי). אני זוכרת שכשרק התחלתי לתרגל את היוגה, אהבתי את העובדה שבתור אישה הישגית ופרפקציוניסטית, היה מקום אחד שהיה בסדר להגיד: "תקבלי את עצמך כמו שאת היום". וזה נתן לי המון שקט. מצד שני, הרבה פעמים זה תקע אותי במקום, ואם לא הייתי דוחפת לשינוי, כנראה התרגול שלי לא היה מתפתח והכלב מביט מטה שלי, היה נשאר כמו שהוא נראה אז: משהו בין אורי כדורי לבין ארמדיל.

לאחרונה גם שמתי לב, שלא משנה כמה אני עובדת על כל האקרובטיקה הכרוכה באשטנגה יוגה (קפיצות קדימה, אחורה, ירידה לגשר ועלייה חזרה, עמידות ידיים ועוד כל מיני פעלולים), הייתי מסיימת בכאבי גב ובתסכול אדיר. כדי להתגבר על התסכול, אני מנסה עוד ועוד, עד שאני מתישה את עצמי. ואז יש עוד תסכול. אני מסתכלת מסביבי על אנשים שמצליחים ויכולה להישבע שכולם רואים איך הפרצוף שלי הופך לירוק. ותסכול.

האם עליי לקבל את העובדה שאולי את כל הפעלולים של איש קרקס לא קיבלתי יחד עם הציוד איתו הגעתי לעולם? ואז, מה המשמעות של זה? האם זה אומר שויתרתי? או שאולי לנסות להמשיך ולעבוד בתקווה שמתישהו זה ישתנה ולהיות מתוסכלת בינתיים?

זו שאלה, למה אנשים מחליטים לעשות שינוי בחייהם? הרבה אנשים מעידים על חוסר שביעות רצון ממשהו מסוים, חוסר שקט, משהו שכבר לא טוב ולא משרת אותנו. לפעמים אנחנו עושים שינויים לא רק ממקום פנימי, אלא גם ממקורות חיצוניים, השפעות חברתיות, תרבות, הרצון להיות "כמו כולם".

יחד עם זאת, שינוי זה דבר לא פשוט. גם כשהשינוי בוער בנו וגם כשלוקח לנו שנים כדי להחליט לעשות אותו. אחרי הכל, שינוי כרוך בלוותר על דברים שאני רגילה אליהם ולאמץ דברים חדשים שאני לא ממש מכירה. ובין לבין לשאת הרבה חוסר ודאות וריקנות. דמיינו מזוודה מלאה בבגדים. כדי להחליף את הבגדים במזוודה, צריך לרוקן אותה קודם. ועד שהיא מתמלאת מחדש לוקח זמן (במקרה שלי, שעה בסניף זארה הקרוב לביתי ואני פותרת את העניין, אבל עדיין). כשאני יוצאת אל שינוי, אין לי מושג לאן באמת אני אגיע.

הדילמה הגדולה היא: האם כשרע לי, אני צריכה לחתור לשינוי בכל מחיר, או דווקא לקבל את העובדה שרע לי כרגע ולהתמודד עם כל מה שנמצא. האם כשאני לא מצליחה "לרחף" בין הידיים (הנחייה אמיתית בשיעורי יוגה, לא המצאתי), אני צריכה לקבל את זה ולהמשיך הלאה או לנסות עוד ועוד עד שהגב יישבר או שאצליח (מה שיגיע קודם).

אז מהי התשובה לדילמה הזו? להשתנות או לקבל? תלוי. תלוי מה המוטיבציה לשינוי, מה עומד מאחורי השינוי, מה המחיר בשינוי. ומצד שני, מה עומד מאחורי קבלה של המצב כמו שהוא? פחד? ה"מה יגידו עליי"? לפעמים דווקא קבלה של מצב מסוים, היא זו שמשחררת ומפנה מקום לשינוי. לפעמים הדברים משתנים מעצמם. יש מקרים בהם השינוי בכלל צריך להיעשות במקום אחר ממה שאנחנו חושבים.

ככל שאני מתבגרת אני מבינה שאם פעם היו לי תשובות מאוד ברורות, היום אין לי מושג צלול. זה כנראה משחק עדין בין ניסיון לשינוי, שינוי, קבלה, והמון סובלנות. או לשיטתו של אבי: למרוח מרה על הציפורנים של הבת שלך, אבל גם לצייד אותה בגזר (גזר, אמיתי) כדי להזכיר שאולי יש דברים שאי אפשר לשנות ועדיף לקבל ולא לסבול מהם כל כך. לפחות לבנתיים.

אחרי שנה שאני כבר כותבת את הטור, אני מרגישה נוח לחלוק אתכם סוד.

אז ככה. בבסיס שלי, אני בחורה די קנאית. מקנאה בבנות חטובות, מוצלחות, השגיות, אינטליגנטיות, שתמיד מוצאות את הגברים הכי חתיכים והכי רומנטיים, ועוסקות במקצוע הכי נחשב ומרוויחות משכורת יפה. מקנאה באימהות שמתקתקות את שלושת הילדים שלהן בלי להזיע במקומות שהן אפילו לא חשבו שאפשר להזיע, ונראות טיפ-טופ, שלא לדבר על הבית שנראה כמו בקטלוג של איקאה. כבחורה קנאית, אתם יכולים להבין כמה שמחתי כשחודשי הקיץ באו לקיצם וכל הבנות החטובות בביקיני הקטנטן נעלמו לי מהרדאר ועטו על עצמן איזה סוודר אובר-סייז.

DSCN7703 (1)כשהתחלתי לתרגל יוגה, חשבתי: או. זה המקום להתחבר לעצמי, רק אני והמזרן שלי, בלי תחרותיות, בלי שיפוטיות, לקבל את עצמי כמו שאני, אום שאנטי, ועוד קלישאות נפוצות נוספות. אבל האמירה: התרגול של האדם על המזרן הוא ביטוי להתנהגות האדם בעולם, הייתה מדויקת ונכונה גם במקרה הזה. כל מה שראיתי מסביבי, היו בנות דקיקות בעלות בטן שטוחה שמעולם לא הייתה לי (גם לא בגיל 16 אחרי יום כיפור), עם טייץ צמוד וגוזייה. ולא די בכך שהן מהממות חיצונית, הן מתרגלות מדהימות. גמישות, מרחפות, מדלגות בקלות מתנוחה לתנוחה, מסדרה לסדרה. הייתי כל כך רחוקה מלקבל את עצמי. רציתי גם להיות כמוהן. מיותר לציין שהקנאה הזו גרמה לי לתחושות כל כך שליליות לגבי עצמי: תסכול, תחרותיות, רכלנות, רכושנות, כעס על כך שאני כזו. הכי רחוקה מלהיות "יוגית".

ככל שהמשכתי לתרגל יוגה, הבנתי: לקנא, זה יוגי. לכעוס זה יוגי. ובכלל, כל רגש שלילי הוא יוגי. יוגי במובן הזה, שהיוגה לא מתכנתת אותנו להיות יצורים חסרי רגשות שליליים, או שהמטרה שלה היא לגרום לנו להפסיק להרגיש אותם. ממש לא. המטרה היא, כמו בכל הדברים שקורים על המזרן ומחוצה לו, להתבונן. להיות מודעת. להתחיל חקירה. ולבסוף, לעבור טרנספורמציה. במילים אחרות, זה לא שאני אפסיק לקנא, אלא שלפחות אני אדע מאיפה זה מגיע ואיך אני יכולה להתמודד עם זה טוב יותר. טוב יותר עבור עצמי, ועבור האחר.

אז אני כנראה אמשיך לקנא באותה בחורה שמצליחה לרדת מעמידה לגשר ובחזרה, או שמצליחה להעביר את הרגל מעבר לראש, אבל התגובה שלי תהיה אחרת. במקום לאחל לה רק דברים ששומרים בלב (די נו היא מעצבנת!), אני יכולה להשתמש ברגש הקנאה הזה. קנאה יכולה לגרום לי להכשיל את האחר, אבל היא יכולה לגרום לי לשפר את עצמי. להבין שהסיבה שהיא הגיעה למה שהיא הגיעה זה כי היא עבדה קשה ועכשיו היא נהנית מהתוצאות. ואז הקנאה יכולה להוביל אותי להתמיד, להתמסר, לעבוד קשה. כמוה.

דבר נוסף שאפשר להבין מתוך הקנאה הוא מה המקור שלה. הקנאה תמיד מכסה על משהו אחר. חוסר ביטחון עצמי, תחושת נחיתות, לפעמים גם חסך במשהו. זה אף פעם לא באמת האדם שמולי. אלא זה אני עם עצמי. ואז אפשר לעבוד על זה. הקנאה שלי נובעת מהחולשות שלי. אני רואה מישהי שמתרגלת כל כך יפה, מישהי מסורה וחזקה ואני לעומתה מתקשה לקום, מתקשה להתמיד, וגם כשאני מתרגלת, אני לא דוחפת את עצמי מדי. המחשבה שעולה לי היא: הלוואי ולא הייתי עצלנית כל כך. הלוואי והייתי מאתגרת את עצמי יותר. ואז אני יכולה להגיד: זאת אני וככה טוב לי. לדעת את מגבלותיי אבל גם להבחין במעלותיי (וואלה, עם עוד עבודה, ילד בבית ומגורים בעיר אחרת, זה די סבבה להצליח לתרגל פעמיים בשבוע). או לחלופין, לקחת את התכונות הטובות ולאמץ אותן.

רגשות קנאה הם רגשות שהרבה פעמים משלמים עליהם מחיר גבוה. גם כפרטים בעקבות תחושות ההחמצה והתסכול. אבל גם בתור קולקטיב. כי במקום לשתף פעולה, להתקרב, ללמוד ואחד מהשני ולהפרות, אנחנו צרי עין מה שמוביל לריחוק.

DSCN7701 (1)ככל הנראה, ההתמודדות עם קנאה, היא חלק מהעניין. וזו באמת הזדמנות ללמוד בפקולטה למזרנים, איך אני משחררת. ובדיוק כמו הקלישאה (שדרך אגב, קלישאות הן הרבה פעמים נכונות), אני לומדת לקבל את עצמי, על יתרונותיי, חסרונותיי ומה שביניהם.

שנת 2000. אני ילדה בת 18. עוברת ליד מודעה על לוח ברחוב ראשי בכפר –סבא, עיר מולדתי. המודעה מציעה שיעור יוגה בבניין בעיר. מחליטה לבדוק את הדבר הזה. יום ראשון, בשעת ערב, אני מגיעה למרתף חשוך חלקית, מבקשת מזרן ומצרפת אותו למעגל יחד עם עוד שישה אנשים מבוגרים. למרות שהמרתף היה שייך לבניין משרדים, כולל פיצרייה בקומת הכניסה, שום דבר לא נכנס פנימה, מלבד המתרגלים עצמם. לא רעש העסקים, לא רעש הרחוב ואפילו לא ריח הפיצה מהתנור (מזל, אחרת כל העניין הזה לא היה מחזיק יותר מחמש דקות). הרעש היחידי שכן היה, הופיע בסוף השיעור, בצורת נחירות והוצאת אוויר מנקבים אחרים בגוף.

שנת 2002. נרשמת לשיעור יוגה במכון הכושר הקרוב לביתי. נכנסת לשיעור בסטודיו שקוף, מלא מראות והתנוחות מתחלפות בקצב שהוכתב ע"י שיעור הספינינג שליד. הרבה מורים יגידו, שיוגה של חדרי כושר היא לא ממש יוגה. על כך ארחיב מאוחר יותר. התרגול החזיק אותי לא מעט שם, ואם לומר את האמת, גם בזכות בחור אחד שלימים יהפוך להיות בעלי.

במהלך השנים, עשיתי הפסקות, החלפתי מורים, נופי התרגול כללו מקומות פרטיים, מקומות מושכרים, מקומות אקראיים, מחוץ לעיר, בתוך העיר, רועשים יותר ושקטים פחות.

20160730_224933-3הרעש שנלווה לתרגול, מופיע בכל מיני צורות שהן לא רק שירי טראנס מחדר הספינינג או נפיחות במרתף. אלו גם הרעשים שבראש. מחשבות, דאגות, טרדות, מצבי רוח. אליהם נוספים הרעשים של המציאות, של היום-יום. להגיע לעבודה בזמן, לבטל תרגול כי יש כנס מקצועי, להביא את הילד מהגן, להספיק לקפל כביסה. גם לצאת להופעה בערב שלפני תרגול זה חתיכת רעש. שתרים את היד מי שהתעוררה לתרגול בוקר אחרי בילוי לילי!

באופן הזה, מתקיימת שגרת תרגול שלעיתים היא יציבה יותר, לעיתים היא מקרטעת, ולפעמים היא נפסקת.

שנת 2013. ריטריט יוגה סוף שבוע בקיבוץ פארן. שלושה ימים של שקט, מדבר ויוגה. עכשיו, זה השקט מתאים לתרגול. וכנראה שכדי למצוא אותו, צריך לנסוע לחור בסוף העולם. מצד שני, הניתוק הזה מרעשי המציאות, מחיי היום-יום, מהעיר הסואנת, מהסידורים, הלחצים המאפיינים את החיים, נתנו אותותיהם באופן שבחודש של תרגול לא תקבלי.

חזרה למציאות. סטודיו בעיר. שגרת התרגול הרגילה. שבוע כן. שבוע לא. שבוע למה לא. מנסה למצוא את השקט הזה שוב שיאפשר לי תרגול עמוק. וכל כך הרבה מסיחי דעת. מתוסכלת, מחליטה: אם אין לי שעה וחצי של השקט שאני צריכה, אין לי למה להתחיל תרגול. ומגיעה לתרגול רק אם מתאפשר.

שנת 2014. שבועיים בהודו. בוקר (מוקדם מאוד), צהריים, ערב- עושים יוגה, חושבים יוגה, נושמים יוגה. הלילה כבר לא קיים כשעת פעילות כי את כל כך מרוסקת שאת נרדמת עוד לפני שספרת את הפרה הקדושה הראשונה. חוויה בלתי רגילה. הדברים שלמדתי על עצמי, על התרגול שלי, היו כל כך מרוכזים בתוך החוויה האינטנסיבית הזו, שבטח אם לא הייתי נוסעת, הייתי צריכה שנתיים של טיפול פסיכולוגי ועוד שנה של תרגול כדי להעמיק ככב. ואולי בלי זה, הייתי נשארת באותו מקום. למדתי, שלמרות שזה מאוד רחוק מהמציאות היומיומית שלי, ההתנתקות הזו, מדי פעם, הכרחית.

20160730_224954-2הכל טוב ויפה כשאת בהודו. בדרך הביתה אני חושבת: מה עושים עכשיו? איך משמרים את כל הדבר הזה בתוך כל הרעש שקורים לו החיים? האם לייצר את התנאים שהיו לי בהודו? המשמעות של כך היא לעזוב את העבודה, לעבור למקום בשם שאף אחד לא שמע עליו וששותים בו כל ערב תה עשבים במרפסת המאוד (מאוד!) שקטה שלי ולהקדיש את כל חיי לתרגול וליוגה. למחרת, כשחזרתי לעבודה והוצאתי את הילד מהגן, הבנתי שכדאי לחשוב על תוכנית ב'. המשכתי לתרגל כמה שיכולתי. גם בסטודיו, אבל גם (בניגוד לבעבר) בבית.

יוני 2016. יום חופש בכפר סבא. בערב לפני מתכננת איך אני אשים את הילד בגן, אפרוש את המזרן, אדליק קטורת, אפתח את כל החלונות בבית כדי שהרוח תכנס מכל מקום, ובמשך שעה וחצי, אתרגל את התרגול שלי. קמה בבוקר, הילד עם חום. נשארים בבית. אני לא מוותרת על התרגול. מבקשת מבן הזוג שישמור על הילד, רק שעה ביציאה לעבודה, חייבת לתרגל. עד שאני מביאה את המזרון מהחדר השני, הסלון כבר מלא צעצועים והטלוויזיה פתוחה. (זו תופעה ידועה שילד עם 40 מעלות חום לא ישן כל הלילה, אבל יתפקד כמו פנתר בבוקר). אני לא מוותרת. התרגול הזה יקרה. אני פותחת את החלונות לטובת הרוח שקיוויתי לה. פורסת את המזרון, מתיישבת. ועם הנשימה הראשונה שלי, הגנן של השכן הקומה למטה החליט בתיאום מדויק, להפעיל את מפוח העלים שלו (זה עדיין חוקי???). לפני 16 שנה, הייתי סוגרת את הבסטה באותו הרגע. הפעם, המשכתי לשבת, חייכתי לעצמי והתחלתי לתרגל תוך התעלמות מוחלטת ממה שקורה כרגע מסביבי. התרגול היה אחד הטובים שלי למרות שכל הסיכויים היו נגד.

יולי 2016. חופשה משפחתית, היער השחור, גרמניה. הכל ירוק מסביב. כפר של 3-4 בתים ברדיוס של שני ק"מ לכל כיוון. מתחת לבית נהר זורם. אין מקום אידיאלי מזה לתרגול. קמה מוקדם בבוקר, תופסת את המזרון, מוצאת את הנקודה הכי קרובה לנחל ומתחילה לתרגל. סיוט. נמלים על המזרון, תולעים מטפסות, חרקים נדבקים לי לגוף והרעש הזה של המים? רק גרם לי לרצות לעשות פיפי. למחרת, נתתי לזה עוד צ'אנס, ביום השלישי, התרגול היה בתוך החדר.

האמת? הפתעתי את עצמי. דווקא בסביבה השקטה, הפסטורלית, האידאלית, שנגזרה מתמונת קטלוג, לא הצלחתי לתרגל כמו שרציתי. ואילו בסביבה הרועשת, הצלחתי לעבור תרגול שלם ואפילו ליהנות ממנו. שיחזרתי בראש את המטרות שבתרגול יוגה. עברו לי בראש ביטויים כמו: כינוס החושים, התמקדות פנימה, להישאר שוות נפש נוכח כל מה שקורה בחוץ.  אם כך, הסביבה החיצונית לא אמורה להיות רלוונטית. או כמו שנהוג לומר: הכל בראש. כשהעבודה בתודעה היא טובה, התרגול ירגיש נכון יותר, בלי קשר אם את בכפר אירופאי או אם את בשכונה סואנת במרכז תל אביב.

דבר נוסף שחשבתי היה על תרגולי היוגה בחדרי הכושר. לפעמים הייתי מתביישת לספר שאני עושה יוגה בחדר כושר, כי זה לא "נחשב" יוגה מספיק. אבל אתן יודעות מה? תרגול יוגה בחדר כושר הוא התרגול הכי מאתגר וקשה. לפעמים דווקא התרגול במושב בשם חמרמור עם פעמוני רוח תלויים ומוסיקה מרגיעה ברקע, הוא התרגול הקל יותר. בד"כ אנשים מתחילים לתרגל בחדרי כושר, אבל אולי צריך לעודד תלמידים להתחיל בסטודיו שקט ונידח ורק כאשר ירגישו שהתודעה שלהם מיומנת יותר, הם יוכלו לעבור רמה ולתרגל בחדר כושר?

ואולי, רק אולי, מי שמצליח לתרגל בחדר כושר הוא היוגי האמיתי?