תדמיינו את הדברים הראשונים. איך למרות החשש והפחד (ואולי קצת בגלל), הריגוש הזה והזיכרון שייצרב לשנים שווה הכל. אהבה ראשונה, נשיקה ראשונה, צעד ראשון של ילד, מילה ראשונה ואתם יודעים מה? אפילו סיגריה ראשונה, כוס יין ראשונה (או בירה למעדיפים), הברזה ראשונה משיעור בבית הספר.

lotus annoucmnets 2 (15)

ואז אנחנו חוזרים על הדברים הללו יום יום, במשך שנים והנה יש לנו הרגל. הרגלים זה דבר מצוין. הם מאפשרים לנו רוטינה היוצרת סדר, שקט, יציבות, אפשרות להעמיק, במקום להשקיע אנרגיה בללמוד כל פעם את אותו הדבר מחדש. הרגלים גם עוזרים לנו לצפות ולהתכונן לתוצאות מסוימות. יש הרגלים שהם כמו טקסים: הרגלים של בוקר, הרגלים במקלחת, הרגלים לפני שינה. יש גם הרגלים שהם יותר פסיכולוגיים במהות שלהם. דפוסים שלמדנו, מנגנוני הגנה שפיתחנו, שיטות להרגעה עצמית, דיבור עצמי ועוד הרגלים שעוזרים לנו לפרש את המציאות שמסביבנו ולהגיב לה בדרך מסוימת. יש שיקראו לזה: "אופי". גם אלו הרגלים טובים. תחשבו כמה אנרגיה היינו צריכים להשקיע מבחינה קוגניטיבית ורגשית כדי ללמוד שוב ושוב מה עושה לנו טוב ומה עושה לנו רע.

מצד שני, הרגלים יכולים להכשיל אותנו. יכול להיות שמה שהיה לנו טוב בתקופה מסוימת, ושירת אותנו, כבר לא רלוונטי יותר, אבל אנחנו לא שמים לב לכך. וממשיכים בהרגל. אני בטוחה שאם אספר על הרגלי בחירת בני הזוג שלי בעבר, הרבה יזדהו איתי. שנים, על גבי שנים, היה לי הרגל לבחור בגברים שממש לא מתאימים לי. כמובן שזה תמיד הסתיים בלב שבור, ועוד אחד ועוד אחד. הרגל. (למרות שללב שבור קשה להתרגל. זה תמיד כואב). אבל רק אחרי שהבנתי את זה, יכולתי לשנות ולשבור את המעגל הזה. והיום, תודה לאל, הלב מאוחה ומתוחזק היטב.

עוד הרגל שיש לי, הוא הרצון להיות צודקת. וככה התנהלתי בעולם (אשקר אם אגיד שכבר לא מתנהלת ככה בכלל, אבל זה במגמת שיפור). יום אחד קרה לי מקרה שגרם לי להתבונן בהרגל הזה שלי קצת אחרת (בהמשך חיי יבואו עוד לא מעט מקרים כאלה. מה לעשות, יש כאלה שלוקח להם זמן ללמוד..) בכל אופן, נסעתי לאוניברסיטה והגעתי לחניון. השוער הניח שלט: "חניון מלא". אני לעומתו, ראיתי עוד מקום אחד פנוי והחלטתי לחכות ליד המחסום עד שיפתח שוב. ניסיתי לדפוק לו על חלון הבוטקה כדי להסב את תשומת ליבו שיש עוד מקום פנוי. הוא התעלם. הווריד של העצבים התחיל לתקתק, אבל החלטתי לתרגל נשימות ולחכות. דקה לאחר מכן, השוער יצא והתחיל לצעוק עליי שאני מפריעה, ועוד כמה דברים שבגלל תקתוק הווריד במצח, התקשיתי לשמוע. ואז הרגל נוסף נכנס לפעולה. ההרגל שלי להחצין רגשות. במקרה להלן: עצבים. צעקתי חזרה: "אדוני! על מי אתה חושב שאתה צועק?! אני אתלונן עליך! תביא לי את הפרטים שלך מיד!" וואלה יופי. הוא גם יתעלם ממני, וגם יצעק עליי. מה הוא חושב לעצמו. ואז ראיתי גבר בן חמישים פלוס, נשבר. מספר לי שהיה לו יום חרא, שאף אחד לא נתן לו לשתות או לאכול ושאני עוד מאיימת על הפרנסה שלו שאיתה הוא מאכיל 4 ילדים. אלוהים. רציתי שהמחסום יפתח ויסגר לי על הראש באותו הרגע. התנצלתי שלא ראיתי אותו. שהיה לי חשוב להיות צודקת, אבל שלמעשה, גם הוא צדק. ובאותו רגע החלטתי לשבור את ההרגל הזה. לפחות במה שנוגע לביטוי כעס. ובהתחשבות בזולת שלפניי.

DSCN6408

אני אומרת "לשבור הרגל", אבל זה לא כזה פשוט. תשאלו את הבחור/ה שמנסה להפסיק לעשן וצריכ/ה לשבור את ההרגל של סיגריה עם קפה. לשבור הרגל, זה אומר להיות מוכנה לוותר. לקחת את הסיכון שיש בללמוד משהו חדש. לראות משהו בצורה חדשה ולקבל כל תוצאה שהיא. וכמו בהרבה שינויים, השינוי מתחיל במודעות, בתשומת לב לדברים שאני עושה ולאיך שאני מתנהלת. ואז לשאול את עצמנו: "האם זה משרת אותי?" ו"האם אני מוכנה לוותר על זה".

בתרגול יוגה, אנחנו מנסים ללמוד לשבור הרגלים כל הזמן. אם נחשוב על זה רגע, ההרגל, כמו שציינתי בהתחלה, עוזר לנו לצפות לתוצאות מסוימות ידועות מראש, ואת הקשר הזה היוגה מנסה לשבור. אין יוגיסטית שלא מכירה את המשפט: "לבוא למזרן כאילו כל יום זה היום הראשון שאת על המזרן". אנחנו לומדות לשם לב אילו תנוחות קלות לנו, ועל אילו תנוחות אנחנו מוותרות בקלות. הרגלים. אני זוכרת שתמיד נמנעתי מדרופ-באק (ירידה לגשר מעמידה וחזרה לעמידה). במקור, היה פחד. כשהייתי בהודו, המורה אמר לי לרדת לגשר. אמרתי לו בעדינות: "לא אדוני, אני לא יכולה". הוא ענה לי בנחישות: "את! לרדת!". ואני בנחישות: "אני לא יכולה". המורה לא וויתר, ותוך הוספת טפיחה במגבת המזוהה כל כך עם המורים ליוגה בהודו, הוא אמר: "אין לא יכולה. את מפחדת. לרדת". בום. (או יותר נכון טראח). הוא שבר לי הרגל. משם, אמנם לקח עוד קצת זמן, אבל היום זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעבוד עליהם.

הרבה מורים אומרים שהדרך להפטר מהרגל, היא לעשות את ההיפך. ולחזור על כך שוב ושוב עד שמתקבע הרגל חדש. למשל, כשהשתתפתי בשיעורי אשטנגה מודרכים בשעת ערב, היתה לי מורה שסיימה את התרגול בעמידות ראש. ואני? אני לא רגילה לעמידות ראש. אני מכורה לעמידות ראש! ואז המורה התחלפה ובאה אחת שאמרה: בערב, לא עושים עמידות ראש. רציתי באותו הרגע לבטל את המנוי שלי לאותו הסטודיו (לא בלוטוס! כולם לנשום עמוק). אבל (בעיקר מחוסר אלטרנטיבה), המשכתי לתרגל, ויכולתי להבין גם שההרגל שהיה לי, לא בהכרח היה טוב עבורי.

זה מזכיר לי עוד סיפור על איך משנים הרגלים. בקורס שהיה לי בנושא טיפול פרטני, המרצה לימדה על טיפול פרדוקסלי (מאוד דומה למה שאמרתי קודם בנוגע ליוגה שמלמדת גם לתרגל את ההיפך ממה שאנחנו רגילים לו). היא סיפרה על בחורה שכל הזמן התקשתה בדייטים כי היא הייתה מופנמת וביישנית, שותקת הרבה ובעיקר נבוכה. ותמיד הדייטים האלו היו מסתיימים בחוסר הצלחה. המטפלת המליצה לה לקבוע דייט ולעשות את כל הדברים שיביכו אותה. לתקוע פטרוזיליה בין השיניים, לעשות בועות במשקה עם קשית וכל הדברים שמבחינתה היו סיוט. אחרי הרבה התלבטויות, היא עשתה את זה. ורק אחרי שהיא עשתה את הנורא מכל, ההרגל נשבר והיא דיווחה על עליה בשביעות הרצון שלה מדייטים.

לסיכום, מה אני רוצה להגיד? הרגלים זה דבר נהדר. אבל לא תמיד. לפעמים אנחנו צריכים להעיז לשבור הרגלים ולהשאיר מאחור כאלה שכבר לא משרתים אותנו יותר. זה יעזור לנו ביחס לעצמנו וביחס לסביבה. לשם כך אנחנו צריכים מודעות והתבוננות. בעצמנו ובסביבה. וכדי לזרז תהליכים, יעזור אם יהיה לכם בסביבה מורה הודי אלים עם מגבת, או אם יש לכם את היכולת להביך את עצמכם בפומבי.

תמיד הייתה בי משיכה לדברים "רוחניים". העניין הוא, שאת מרביתם ניצלתי לא כדי ל"התחבר" לעצמי, אלא דווקא כדי להתרחק. כמה שיותר רחוק. כך יצא שהמסע הרוחני הזה, הפך לצבירת סיסמאות וקלישאות רוחניות שלא החזיקו פוּוּוּוּוּ קטן. של רוח.

lotus annoucmnets 2 (9)

בגיל 18 בערך, ראיתי מודעה על לוח בעיר שמזמינה לשיעורי יוגה. החלטתי לנסות. הגעתי למרתף עם עוד 6-7 אנשים מאוד מבוגרים שמוציאים קולות מוזרים מכל מיני נקבים בגוף, וכך התחלתי לתרגל יוגה. שנים לאחר מכן, תרגלתי יוגה עם הפסקות, החלפתי מקומות, מורים, אסכולות. רוח.
הכל היה טוב ויפה. לכאורה. הטכניקה הזו של להסיח את הדעת, לזוז ממקום למקום, לכסות את עצמך במשפטים שיכולים להיכתב על סטיקרים של אוטו, לא מחזיקים הרבה זמן. וככה מצאתי את עצמי, כשלוש שנים אחורה מהיום, חווה משבר גדול. ובעצם, פוגשת את עצמי. וזה לא היה מראה מלבב. קיוויתי שהמפגש הזה יכלול אישה יפה, אינטליגנטית, מוצלחת. בפועל, האישה שפגשתי הייתה ברב הזמן, לא מתפקדת, לא מוצלחת, עם איפור מרוח מבכי, הרסנית ולפעמים גם מסריחה אחרי יומיים ללא מקלחת. קוראים לזה, דיכאון.
בדיוק בתקופה שהכל רק התחיל להתפרק, התחלתי לתרגל יוגה באינטנסיביות. והעם הזמן התחלתי להקיף את עצמי בהרבה פעילויות, שאני יודעת היום, שניתן לכלול אותם תחת הקטגוריה "טיפול עצמי". באיזשהו שלב, התרגול עצמו הפך ללא מספק והיה בי צורך להעמיק יותר. למרות שזה בכלל לא היה אידאלי מבחינת התקופה, החלטתי (באמצעות לחץ פיזי מתון של כמה גורמים מבורכים) להירשם לקורס מורים. שם התוודעתי יותר למהות של היוגה.
במקביל, השתתפתי בטיפול פסיכולוגי. ככל שהעמקתי ביוגה, הוקסמתי לגלות כמה העולמות האלו של הפסיכולוגיה והיוגה דומים. למשל, בפסיכולוגיה יש מונח שנקרא "חוסן נפשי". זוהי יכולת נרכשת של האדם להתמודד עם מצבי משבר ולהסתגל למצב חדש. נזכרתי שגם בלימודים שלי כעובדת סוציאלית קלינית ועוד לפני, למדנו על המונח הזה וסיקרן אותי לדעת מהם המרכיבים של אותו חוסן. ככל שהעמקתי את הקריאה, התחדד לי יותר, כמה העיסוק ביוגה הוא עיסוק טיפולי וההבנה הזו יכולה לעזור לכל אחד ואחת לטפל בעצמה בעוד דרך.
אני אסביר את עצמי. אחד המרכיבים של חוסן מול משבר הוא היכולת לתפוס גירוי כאתגר. כהזדמנות לצמיחה והתפתחות. המהות של תרגול היוגה הוא זה. בין אם אנחנו מתייחסות לתרגול הפיסי או הפילוסופי. ההתבוננות, המודעות, החקירה, היוגה, כל אלו למען צמיחה והתפתחות. הפילוסופיה עזרה לי מאוד להתייחס למצב שלי כשלב זמני שילמד אותי הרבה על עצמי. כמובן שזה לא היה פשוט, והייתי צריכה לפעמים עזרה, גם חיצונית שתזכיר לי את זה, אבל היום יותר מפעם, אני מבינה כמה משברים עוזרים לנו לגדול ולהתפתח.
מרכיב נוסף הוא מחויבות ויצירת משמעות לאירועי המשבר. זה לא יפתיע אתכן אם אני אספר לכן שזה מרכיב שאנחנו מתייחסות אליו כל הזמן ביוגה, נכון? סבל, תסכול, מגבלות, כאב, אלו דברים שאנחנו מתמודדות איתם כל הזמן על המזרן ומחוצה לו באמצעות הבנת המשמעות שלהם עבורנו. בעבר, לא רק שלא נתתי משמעות לרגשות השליליים האלו, ניסיתי הכל בשביל לא להסתכל עליהם אפילו. תסכול? הצחקתם אותי, הכל קטן עליי. מגבלה? אין כזה דבר. מיותר לציין שאי אפשר לחיות ככה ומדובר במלחמת התשה עם סוף ידוע מראש. היכולת שלי להסתכל, להתבונן ולהכיר בדברים הקשים שעלו בתרגול, עזרו לי ליישם את זה גם בחיים האישיים שלי.
עוד גורם המרכיב חוסן הוא תחושת שליטה. כולנו צריכים להרגיש שיש לנו יכולת שליטה על מה שקורה לנו. למרות שבפועל, לא רבים המקרים שבהם באמת יש לנו שליטה, עדיין קיימת לנו הבחירה באיך להתמודד עם המצב וזה עשוי להקנות תחושת שליטה. בשלבים מסוימים, הבחירה שלי הייתה להרפות. ולקבל. הייתה תקופה שלא תרגלתי כי לא מצאתי את הכוח. יחד עם זאת, היוגה כבר לימדה אותי להתייחס לדברים כמשהו זמני, חולף. ולעיתים לקבל את אי- התרגול כדבר הנכון עבורי, או אם תרצו, הדבר היוגי, באותו הרגע. יותר מזה, גם במקומות שבאמת אין לנו שליטה, היוגה מלמדת אותנו מאוד טוב את הרעיון של לא להיאחז. להרפות. יחד עם זאת, מעניקה אדמה וקרקע. איך בכל זאת אנחנו לומדות שליטה ביוגה? אנחנו שולטות בתרגול, באמצעות מודעות, אנחנו מכניסות רוך למקום של קושי ומאמץ. באמצעות תרגול נשימה, אנחנו לומדות לשלוט בנשימה ולהשתמש בה כדי להשפיע על עצמנו. את כל אלה,ניתן ליישם אחר כך כמיומנות להתמודדות עם לחצים ומשברים.
יש עוד כמה מרכיבים שכולם מתחברים להיבטים ביוגה (כדי לא לעייף אתכן, תצטרכנה לסמוך עליי), אבל האחרון והמעניין ששמעתי שצירפו אותו לאחרונה, היה היכולת להכיר תודה. כן, קראתן טוב. היכולת להכיר תודה, משפיעה על החוסן הנפשי שלנו. למעשה, כאשר אני מוקירה תודה, אני מתייחסת ונזכרת בדברים החיוביים והטובים שיש לי בחיים. וככה, אימצתי לעצמי הרגל. כל פעם, בסוף התרגול, אני לוקחת עוד דקה, ובלב אני חושבת על דבר אחד שטוב לי בחיים כרגע ואומרת עליו תודה. אח"כ אני חושבת על מישהו אחר שהייתי רוצה להעביר את הדבר הזה אליו, ועם המון כוונה שולחת את זה הלאה. נשמע קיטשי, אבל תנסו. לי זה גרם להיזכר בדבר אחד או שניים שחבל ששכחתי.
בערך שלוש שנים אחרי, אני יכולה להגיד שאני חזקה יותר. שהתמודדתי. ובסופו של דבר, אני חושבת שבניתי לעצמי ארגז של דברים שעזרו לי להתמודד עם הקושי ונתנו לי תמיכה לעבור את התקופה הזו. זה לא היה רק היוגה, אבל ליוגה בהחלט שמור תואר של כבוד. אני לא יודעת לגבי הרוחניות והרוח, אני כן יודעת, שהיום יש לי הרבה יותר אוויר.

aprilאני זוכרת שבתור ילדה קטנה, הייתי מסתכלת על אלבום התמונות של אבא שלי מהתקופה בה הוא היה צעיר ועבד באוניית מסחר. תמונות עם הרבה חיוכים, הרבה ים, הרבה התנסויות, מקומות חדשים, אנשים חדשים. של אבא שלי, אדם צעיר וחופשי.

עם החתונה וההחלטה להקים משפחה, הוא בחר לעזוב את העבודה בים ולעבוד בבנק. זמן להתקרקעות. המרחבים הכחולים התחלפו בלוגו הכחול ובקובייה בסניף. ומאז, המחשבה שלא עזבה אותי, הייתה, שמגבלות וגבולות לוקחים ממך את החופש, וכדי להיות מאושרת, את צריכה לרדוף אחרי החופש. בכל מחיר.

אבל מה זה בכלל חופש? שנים ניסיתי לתת לו צורה, כללי חיים, ועדיין לא חשתי בו. אם אני מנסה להיזכר בתקופה שהרגשתי בה חופשייה, כל תקופה שעולה לי מיד נפסלת כי תמיד היה שם משהו שהגביל אותי. ובכלל, ככל שאנחנו מתבגרים, יש יותר ויותר מגבלות שמצמצמות את החופש שלנו. עבודה, משפחה, זוגיות, ילדים ואפילו הדברים החומריים יותר: קניות, בגדים, כסף, בתים, וראיתם פעם מישהו ששכח את הטלפון שלו בבית?

שאלת החופש, העסיקה אותי במיוחד, אחרי שכבר הייתי נשואה עם ילד בן שנה וחצי. אחרי שנה וחצי שהייתי עם הקטן בבית וכל עולמי (וסדר יומי) סבב סביבו, התחלתי לשאול את עצמי, איפה אני בכל הדבר הזה. וכבר לא ממש ידעתי מי זאת ה"אני" שאני רוצה לחזור אליה. כשניסיתי לחפש אותה, הרגשתי את המגבלות שבלהיות אימא ואשה נשואה. הרגשתי גם, שעצם הבחירה בחיי משפחה, נולדה מתוך האינרציה של הדברים, שלב "טבעי" בהתפתחות שלי שבעצם היה שייך לאנשים מסביבי, לתכתיבים חברתיים, ואולי זה לא דווקא מה שאני רציתי לעצמי. אולי זה נכפה עליי. פתאום גיליתי שיש הרבה דברים שויתרתי עליהם בדרך ושאולי לא אוכל יותר לעשות אותם כאמא, כאישה נשואה. קינאתי באנשים "החופשיים". הרווקים, הצעירים, שכלום לא מגביל אותם מלחפש את עצמם. בדברים הכי קטנים. בלקום בשבת ב-11. ללכת לים סתם כי מתחשק. ובמקום לארוז חצי בית, אפשר לקחת מגבת, בירה, ולהיזרק על החוף. להתאהב. להיות חופשיים.

אבל האם זה באמת ככה? כשדיברתי עם רווקים ורווקות, התמונה שהצטיירה הייתה רחוקה ממה שאני דמיינתי. חיי השגרה שלהם, לא היו שונים משלי, גם להם היו דברים מגבילים. ומעבר לדברים הרגילים שמגבילים אותנו כמו עבודה, מטלות בית, מחויבות, יש גם את הכמיהה לזוגיות, ואת התסכול שמגיע כשזה לא מסתדר. ומצד שני הלבד והבדידות והתחושה הבלתי נסבלת שבאה איתה. מחשבות ופחדים שלא נותנים מנוח כשאין לך יציבות או תחושת קרקע. ופתאום את נדחפת לעשות דברים שאולי לא חשבת שתעשי. וגם במקרה הזה, החופש מצטמצם. בגיל מאוחר, כשדיברתי עם אבא שלי על התקופה של הים, לצד חוויות סוערות ועיניים בורקות, הוא סיפר גם על בדידות גדולה, על הרצון לחזור הביתה, על געגועים והצורך להתיישב.

אז מה זה חופש? האם זה המרחבים, הטיולים, הים מהתמונות של אבא שלי? האם זה לחזור לדירה ריקה מבלי שמישהו דורש ממך או מצפה ממך? והאם אנשים נשואים ובעלי משפחות איבדו את הסיכוי להיות חופשיים?

בנקודה די נמוכה בחיי, עם דרגות חופש די קרובות לאפס, קיבלתי החלטה להעמיק את הידע שלי בעולם היוגה ואולי לקבל שם איזה מושג על מהו חופש ואיך אני יכולה להגיע אליו. שיעורי פילוסופיה והשהות של שבועיים בהודו שבהם חשבתי ונשמתי יוגה (וזיהום אוויר, בכל זאת, הודו), הפציצו אותי ברעיונות ומושגים רבים הקשורים לחופש. בהתחלה היה לי קשה עם החופש שתרגול היוגה אמור (לכאורה) לכוון אותי אליו. אני יכולה להגיד שאפילו התנגדתי לחופש הזה. טקסטים גדולים שדיברו על שחרור רוחני, כמטרה סופית של התרגול שבו הנשמה משתחררת ממחזור הלידה והמוות, או חופש כהתעלות מה"אני", לא דיברו אליי. סיפורים על אנשים שפרשו מהחיים והלכו לחיות ביערות כדי להשתחרר, הזכירו לי את סיפורי הרווקים שחיים בדירה בתל אביב. מה גם, שכנראה שבדרך הזו, אני לא אגיע לחופש בגלגול הזה.

april 3יחד עם זאת, היו רעיונות שדווקא דיברו אליי. למשל, מושג ההתנתקות. באמצעות תרגול היוגה, מתפתחת היכולת להתנתק, לייצר רציפות של מצב תודעתי "ריק", "מטוהר" מכל פעילות מנטאלית ומתכנים אובייקטיביים. היכולת הזו מתפתחת בתרגול ובמאמץ אקטיבי שהיוגי משקיע ומתמסר לאימון שלו. יש שיגידו, שהתנתקות תודעתית מחייבת קודם כל, התנתקות חושית. למשל בצורה של כניסה ליער. אבל כאמור, זה לא אפשרי להרבה מאיתנו, ולא תמיד היא האופציה המשחררת. ואם להיות אמיתית, הכניסה היחידה האפשרית לחיי היער עבורי, היא רק אם מדובר ב"יערות הכרמל".

ההתנתקות, מתייחסת גם ליכולת לעקור הרגלים ישנים באמצעות תרגול ההיפך ממה שאני רגילה לו, למשל: הפניית התודעה פנימה ולהתגבר על ההרגל להתכוון לאובייקטים חיצוניים. מחשבות כמו: "אם יהיה לי מספיק כסף, אני אהיה חופשיה" או "אם רק יהיה לי את סגנון החיים הזה, רק אז אזכה לחופש", למעשה לא מעניקות חופש, אלא יוצרות אנשים שמשתעבדים לרעיון ואידיאל. אני יודעת על עצמי, שבמשך תקופה ארוכה, החיצוני השפיע מאוד על הפנימיות שלי. בין אם זה מזג האוויר, הערה שמישהו זרק לי, אכזבה או לב שנשבר, כל אלו השפיעו מאוד על מצב הרוח שלי, וכתוצאה מכך, על ההתנהלות שלי בחיי היומיום. לפעמים יותר ממה שהיו צריכים להשפיע. וכשאת תלויה מאוד בגירויים וגורמים חיצוניים, את לא חופשייה. ההרגלים באים לידי ביטוי גם בתרגול על המזרן. אנחנו יכולות לבחור לתרגל על פי האוטומט, מה שאנחנו רגילות לו/ אוהבות/ קל לנו, ואנחנו יכולות להתבונן ולכוון את התרגול למה שאנחנו זקוקות לו ובהתאם להתפתחות שלנו.

על העולם החיצוני, אין לנו הרבה שליטה, אבל בעולם הפנימי, יש לנו לא מעט בחירה. אנחנו יכולות לבחור איך להגיב, איך להרגיש, מה לחשוב. וכאן אני עוצרת לרגע. כי אם הייתי קוראת את המשפט הזה לפני 10 שנים, הייתי חושבת שזה בלבול מוח (ולפעמים אני עדיין חושבת ככה). אבל אני נזכרת במשהו של ויקטור פרנקל שקראתי, "האדם מחפש משמעות", שם הוא מצא, שבשואה, בגטאות, בסיטואציות לא אנושיות, ובמצבי שלילת חופש מוחלטת, שיעורי ההישרדות היו גבוהים יותר בקרב אנשים שניתקו עצמם מהמציאות, ויכלו לדמיין לפרטי פרטים את היום שאחרי המלחמה, מתוך עולמם הפנימי. זאת אומרת, שגם במצב לא חופשי בעליל, אנשים שיצרו לעצמם חופש מנטאלי ומשמעות לקיום, יכלו לשאת את מציאות היום-יום. ואכן בחירה, ואפשרויות בחירה, בין אם הן שכליות, מנטאליות ומדומיינות, או בחירות קונקרטיות לחיות ביער או להקים משפחה, הן מאוד חשובות ביכולת לחוות חופש. עצם הבחירה, תורמת לתחושת חופש.

זאת אומרת, שליכולת המנטאלית שלנו יש תפקיד גדול ביכולת להיות חופשיים, ואילו המציאות בפני עצמה, היא לא השחקן הראשי. מצד שני, האם אפשר להתקיים בכלל בלי אובייקטים חיצוניים? בלי שהמציאות תשפיע? מה זה אומר? והאם אני בכלל רוצה בזה? לכאן נכנס מושג נוסף: "אי-הצמדות" או "אי-השתוקקות". המציאות מתרחשת אם נרצה ואם לא, ופילוסופים רבים התווכחו כמה השפעה יש לנו בכלל עליה. הרגש מופיע, אם נרצה בכך או לא ולמרות ניסיונות השליטה שלנו עליו. אבל הבחירה עצמה, באה לידי ביטוי בתגובה שלנו. האם אני, אחרי שאני נהנית ממשהו, עוסקת רק בניסיונות לחוות את ההנאה הזו שוב? האם הצורך שלי באהבה משעבד אותי כי אני לא מסוגלת לשחרר איזה אידיאל של זוגיות ואהבה? ויותר מזה, האם הרצון להיות חופשייה גרם לכך שהשתעבדתי לכך? כלומר, מה שמשעבד אותנו זו לא המציאות, אלא ההצמדות למה שאנחנו חושבים עליה, ההשתוקקות למטרות מסוימות, ההיאחזות שלנו באנשים, אידיאלים, מחשבות, חומריות ועוד. זה נשמע מאוד בומבסטי, ומרמז שהמציאות הפנימית עולה בחשיבותה על המציאות החיצונית. למעשה, השילוב הוא של השניים. העולם הפנימי והמפגש עימו, חייב לבוא לביטוי ביומיומי, ובכך היוגה מאפשרת לאדם לבחור ולעצב את עצמו ואת העולם בו הוא חי.

לצד התרגול האקטיבי של מיקוד התודעה פנימה, קיימת חשיבות להתבוננות, מבלי לשנות דבר, ולמודעות למציאות המתרחשת. היא מאפשרת לנו להבחין מתי הפעולות שלנו הן אוטומטיות ומונעות מהרגלים (שכבר לא בהכרח משרתים אותנו) ומתי הן מובילות אותנו למטרה. המודעות הזו מאפשרת להבחין גם במצבים שבו אנחנו כבר לא משתוקקים למשהו, או שאנחנו משתוקקים, אבל לא נדחפים לפעולה אוטומטית. המודעות לכך שהרפינו, השתחררנו. האדם היוגי, אוסף "רגעים שקטים", שבהם התודעה שקטה ואינה מופרית על ידי  תכנים כאלו או אחרים. רגע אחד שנאסף לעוד רגע, ועוד רגע, יוצר רצף. החופש, הוא שיא התהליך, המקום ממנו ניתן לראות את הרצף במלואו.

אני קוראת את מה שאני כותבת, וחושבת לעצמי: "הרבה עבודה בשביל קצת חופש". ובשביל מה בכלל אני צריכה חופש? לא סתם, פרום דיבר על "המנוס מחופש", הנטייה של אנשים לוותר על החופש ולתת למציאות חיצונית להכתיב להם איך להתנהג, מה לעשות, איך להראות ומה לאכול לארוחת בוקר. זה נוח. זה קל. זה ודאי. וכשזה נכשל, יש את מי להאשים. וללא ספק, זה כרוך בהרבה פחות מאמץ. אבל כל אחת מאיתנו, מכירה את תחושת המחנק הזו, שהנוחות כבר הופכת לא כל כך נוחה. ואז מתחיל החיפוש. חיפוש חופש. גם כאן יש להתבוננות תפקיד משמעותי. כשהאדם לא מבחין או מרגיש שהוא משועבד, הוא כנראה לא יחפש חופש. הרי, אנחנו לא מספרות בפסח על היציאה "מחירות אל לחירות". היציאה, השינוי הוא מ"עבדות אל חירות". העבדות יכולה להיות פיזית, אך גם בצורה של כבלים מנטליים. כך או כך, זה כרוך במעבר, תהליך (לפעמים, לא פשוט ומלא תלאות) אל עבר בארץ המובטחת, כל אחד ואחת ומה שזה מייצג עבורו/ה.

זה מאוד שאפתני, לכתוב בטור של שני עמודים וחצי, על מה זה חופש, ולנסות להציג את כל המורכבות. ז'ן ז'ק רוסו כתב ש"האדם נולד חופשי ובכל מקום הוא כבול באזיקים". אישוורה קרישנה אמר: "האדם נולד חופשי ובכל מקום הוא כובל את עצמו באזיקים". ולעיתים, האדם משוחרר אבל טועה לחשוב שהוא כבול. ולי? לי יש עוד הרבה מחשבות, ובטח עוד יהיו. ומצד שני אני חושבת, אולי אי אפשר להגדיר חופש. ואולי לא צריך. יכול להיות שברגע שמגדירים אותו, זה גורם לנו שוב להשתעבדות לרעיון הזה של חופש? כנראה שחופש, זה כמו פרפר, ברגע שתופסים אותו, כבר אי אפשר לעוף.

DSCN8095קודם כל, הבהרה: פמניזם הוא לא בהכרח שנאת גברים, שריפת חזיות או נשים שהקשר היחיד בחייהן עם יצור חי מגיע בצורת חתול. פמיניזם, עבורי, הוא חופש של כל אישה לממש את עצמה ולבחור מבין כל מיני האפשרויות מבלי שתצטרך להגביל את עצמה. פמיניזם היא היכולת להיות "נשית" או "גברית" או אף אחת מהגדרות אלו. פמיניזם היא אהבה לנשים, כמו אל גברים וסירוב להעדפה של מין אחד על השני. אז מה בין יוגה לפמיניזם אתן שואלות? זהו, שהרבה. דבר שני, וידוי: אני לא חוקרת ההיסטוריה ההודית, או את ההיסטוריה של היוגה, והדברים שאני כותבת כאן הם התרשמויות שלי מדברים שקראתי ואספתי בדרך. מעמדן של הנשים בחברה ההינדית הקדומה היה גבוה. הן יכלו לפתח עצמן אינטלקטואלית, נישאו בגיל מאוחר ובחרו את בני זוגן. ניתן היה למצוא שופטות, נביאות, פילוסופיות, מלכות ולוחמות. הדמות הנשית המרכזית בפילוסופיה ההודית, היא שאקטי, "האם המלכה", שמשמעות שמה היא "עוצמה". בצורתה המיטיבה, היא המייצגת את האנרגיה הקוסמית הראשונית, את כוח היצירה הנשית, היצירתיות, הפוריות, הגנה. יחד עם זאת, יש בכוחה להגן ולשמור עד הרס כלוחמת קשה ומאיימת. שאקטי היא גם המקור לכל שינוי. בנוסף לשאקטי, מתוארות עוד כמות עצומה של אלות בעלות תכונות של הזנה, יצירתיות ולחימה. גברים לא נתפסו כשלמים ללא נשים. טקסים לא היו שלמים אם הם היו מבוצעים רק ע"י הגבר, ללא זוגתו. ביזוי נשים היה שקול לביזוי האל. ישנה טענה כי עם הכיבוש הקולוניאלי וכניסת שיטת הקאסטות, הנשים ההינדיות איבדו את עצמאותן והפכו לאובייקטים הנזקקות להגנת בעליהן והן איבדו הזדמנויות שהיו להן קודם לכן ברכישת ידע ולמידה. החל מהמאה ה-19, החלה התעוררות מצד החברה ההינדית לחזור לשורשים ולמוטיבים הקדומים יותר ובהודו אף כיהנה אישה בתפקיד ראש ממשלה.

אם כך, הכל טוב ויפה. אם האישה היא אלוהית, יוצרת, חזקה, אז למה לי פמיניזם עכשיו? אז זהו שלא. כמו בהרבה מקרים, התיאוריה מאוד שונה מהמציאות. והמציאות שלנו, היא עדיין מציאות פטריאכלית, שבה קיימת שליטה גברית ודיכוי של נשים. והיוגה אינה מתקיימת במנותק מכך.

שמעתי לא פעם את הסברה שהיוגה פותחה על ידי גברים, עבור גברים. גם הרטוריקה באמצעותה התנוחות מתוארות, שאולה מעולם התוכן הגברי. "תנוחת הלוחם", למשל. מצד שני, אישה המתרגלת את "תנוחת הלוחם" יכולה לתבוע בחזרה את מה שהגברים ניכסו רק לעצמם, ובכך מתאפשרת העצמה נשית. אם תכנסו כיום לכל שיעור יוגה, בכל זרם שהוא, תראו שהרב המכריע של המתרגלים, הן מתרגלות (ויסלחו לי הגברים, אבל לא פעם שמעתי כמה מכם אומרים שכדי להכיר בחורה, כדאי להם להירשם לסטודיו היוגה הקרוב לביתם). וזאת בניגוד לסברה שבעבר הגברים תבעו בעלות על היוגה ונשים לא הורשו לתרגל. ולמרות הרב הנשי, יצא לי לא מעט להשתתף בשיעורים שהיה מאוד ברור כיצד עקרונות של פטריארכיה מחלחלים לתוכם. למשל: יש שיעורים ששמים דגש על הפן הפיסי של התרגול. השתתפתי פעם בשיעור שלרגע נדמה היה שאולי התבלבלתי ונכנסתי בטעות לשיעור אירובי. מכירות את המורות שדוחפות לעוד כלב מביט מטה, עוד צ'אטורנגה, וההנחיה שפטנג'לי היה בטח היה מתהפך בקברו ממנה (או היכן שהוא לא יהיה): "הקיץ מגיע, קדימה! זה הזמן להזיע!". אני מודה, גם התרגול שלי היה נראה ככה פעם. רציתי להזיע, לחטב, לשרוף עוד קלוריות, לא להפסיד שיעורים. ומה באשר למגזיני היוגה? דוגמניות לבנות, רזות ומפוטושופיות שמתנוססות בעמוד השער לצד כתבות שמעודדות רזון ומלאות בשמנו פוביה, ותעשיה שלמה שמוכרת מוצרים שאומרים: "את כנראה לא טובה מספיק". למרות שנהוג לחשוב שבעולם היוגה כולם מוארים, נחמדים והסקסיזם מתפוגג בהיכנסך לשיעור, המציאות לא תמיד כזו. קהילת היוגה, כמו כל קהילה, היא מיקרוקוסמוס לתרבות בה היא נמצאת. כאמור, התרבות הפטריאכלית.

 

DSCN8282בשיטוט אינטרנטי שעשיתי בנושא הפמיניזם והיוגה, נתקלתי במישהי שעשתה הבחנה מאוד יפה (ונכונה לטעמי) בין "תרבות היוגה" לבין "תרגול יוגה". תרבות היוגה מעודדת תרגול פיזי, התמסחרות ואינה מנותקת מערכי התרבות המערבית. ואילו תרגול יוגה, במהותו, נועד להגביר מודעות. הנרות והקטורת בחדר, אמנם משרים אווירה, אבל הם לא מה שעושה את התרגול לתרגול יוגה. התודעה והמודעות עושות את התרגול, וזה מוקד העבודה. אוקיי. אז אמרת מילים גדולות: פמיניזם, פטריארכיה, מיקרוקוסמוס. מה ת'כלס? מה הקשר בין יוגה ופמיניזם??

DSCN8150בראש ובראשונה, פמיניזם מספקת מסגרת חשיבה אינטלקטואלית ואידיאולוגית שעוזרת לזהות ולנתח את המבנה הלא שיוויוני הקיים ומסיעת בהבנייתו מחדש בדרך שיוויונית יותר. אמירות בסגנון: אני לא מספיק חכמה/ יפה/ מסוגלת, מקבלות קונטקסט אחר ושמות את הדגש על כך שהבעיה היא במערכת ובתפיסותיה, ולא בי, כאישה אינדיווידואלית. כש"הערפל" בעיניה של האישה מוסר, וכשהיא מבינה שזה לא שמשהו לא בסדר אצלה, היא תחוש תחושת שחרור והקלה, שתוביל גם לחמלה כלפי עצמה. באופן דומה, היוגה במהותה, מערערת על התפיסות המערביות, המקובלות, שמפציצות אותנו. בין אם זו תחרותיות, השגיות, מכוונות מטרה או דחיפה מעבר לגבולות של עצמנו. היא מלמדת אותנו להקשיב, להתבונן, לעצור, לקבל ולנשום. בדיוק כמו בפמיניזם, היוגה מדגישה את ערך הצמיחה והמימוש העצמי. היא שמה דגש על העלאת המודעות ועל תפיסת העולם (כולל את עצמנו) בעיניים צלולות, נקיות ובלתי שיפוטיות. באופן הזה, גם יוגה, וגם פמיניזם מעודדות את האישה להסתובב בעולם ממקום אותנטי ומקורקע ולעבור מכבלים מסוימים שבחיינו, אל השחרור מהם והחופש הרגשי, המנטאלי והפיסי.

בעוד שפמיניזם יכולה לספק תשתית אינטלקטואלית, היוגה יכולה לשמש ככלי, וכפרקטיקה פמיניסטית לכל דבר, ולהביא תיאוריה (פמיניזם) למציאות (תרגול יוגה). היוגה היא כלי שתומך ומעמיק עבודה פמיניסטית. כשאני פורסת מזרן ומתרגלת, אני מתמודדת עם עצמי, עם מה שיש. אני מתמודדת עם אתגרים, עם תפיסות שיש לי לגבי עצמי, עם קשיים. ההתמודדות מאפשרת תחושת העצמה. באמצעות היוגה, אני לומדת לתרגל תובנה, מודעות, חמלה, קבלה, אהבה עצמית, והיא מעניקה לי מרחב שבו ההתמודדות עם עצמי מאפשרת התמודדות עם התרבות שלי, תכנות מחדש של ההגדרות הבסיסיות שלי (שאיתן הגעתי מהתרבות) ויצירת שינוי של דפוסי חשיבה. גם אם נסתכל על התרגול הפיזי עצמו, יש בו חשיפת כוח, עוצמה. יש בו יצירתיות, למידה. כל התכונות המיוחסות לאלות ההינדיות שהזכרתי בהתחלה. בתוך התרגול הפיזי, נכנסת רכות, והוא מזכיר לנו שנשים הן לא פאסיביות, כנועות ושבריריות, אלא להפך. הן קורנות, נדיבות, כנות ובעלות ידע עצום.

אז לסיכום. פמיניזם היא לא מילה גסה. והיא לא שייכת רק לנשים. "נשיות", "גבריות", הן מכלול של תכונות והן קיימות בכל אחד ואחת מאיתנו. בין אם אנחנו נשים או בין אם גברים. האיזון, ההרמוניה בין שני הכוחות הללו, הם המהות של הפמיניזם, והם המהות של היוגה. שמשמעותה המילולית היא: איחוד.

541316_10151123581061589_913378942_nתמיד קינאתי באנשים שמסמנים לעצמם מטרה והולכים איתה עד הסוף. יש אינסוף דוגמאות של אומנים שהקדישו את חיים (ולפעמים גם שילמו בחייהם) והתמסרו ליצירה שלהם. אנשים שמתמסרים לעבודה שלהם, לאידיאולוגיה שלהם. אני זוכרת חברה שלמדה איתי שהעקרונות שלה הנחו אותה מהבאת ילדים וסוגיות של הנקה ופמיניזם ועד לקניות בסופר. היו רגעים שהסתכלתי על זה בעין קצת עקומה, על הנוקשות. מצד שני, הערצתי את המסירות הגדולה שלה.

אני, לעומת זאת, התקשיתי להתמסר למשהו אחד. אני מניחה שזה נובע מהקושי שלי לקבל החלטות ולעשות ויתורים. מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הייתי "גם-וגם". אני מניחה, שבעידן של היום, כולנו קצת "גם וגם". גם אמהות, גם בעלות קריירה, גם חברות, גם בנות זוג, גם מלאות בתחביבים. אבל מה שמאפשר לנו להיות "גם-וגם" זה היכולת לעשות סדרי עדיפויות ולהשקיע יותר אנרגיות וזמן במשהו אחד עיקרי (מקסימום שניים). דבר נוסף חשוב, זה להבין את המשמעות במה שאנחנו עושים ולקבל את המחירים על מה שאנחנו לא עושים. ואני? אני מעדיפה לשלם בתשלומים ורק לא לשלם מחיר.

המילה הזו: "התמסרות". מה המשמעות שלה? האסוציאציה הראשונה שקפצה לי לראש, הייתה "מסר". ההתמסרות קלה יותר כאשר יש מסר מסוים, משמעות מסויימת מאחורי ההתמסרות. במשך המון שנים, היה לי קשה להתחבר באופן עמוק למשמעות של הדברים שאני עושה. מה שהנחה אותי היה: מה יהיה הכי נוח, מה יעניק לי ביטחון, מה כולם עושים, במה יהיה הכי פחות סיכון, ובמה אני יודעת שאני לא אכשל. וככה, למדתי תואר ראשון, תואר שני, נעשיתי עובדת סוציאלית קלינית, התחתנתי והפכתי לאמא. עכשיו, אני יודעת מה תגידו. מה את רוצה? הדברים האלו הם מאוד משמעותיים, אין משמעות גדולה מזה. אז זה נכון. אבל לקח לי כמה שנים להבין למה זה משמעותי לי. עד אז, עבדתי שנתיים, עזבתי, החלפתי תחום, חזרתי לתחום, למדתי, לקחתי שנה חופש, התחלתי שוב וכן הלאה. גם באמהות שלי. במשך כמעט שנה וחצי הייתי עם הילד בבית, הנקתי, טיפחתי, הייתי בבועה שכללה אותי ואת הקטן שלי והתמסרתי לחלוטין. בשלב כלשהו, התחלתי להרגיש חוסר שקט ואז נרשמתי ללימודים, התחלתי עבודה חדשה והתחלתי לקחת את תרגול היוגה שלי לשלב עמוק יותר. נרשמתי לקורס מורים ליוגה. נפתח לי עולם שרציתי להיכנס אליו יותר ויותר. הפעם ההתמסרות הייתה לחיים שמחוץ לבית, למשפחה ולעצמי. רק לעצמי.

בהתחלה, זה עבד מצוין. תרגלתי המון, למדתי המון במסגרת הקורס, הרגשתי שאני מתחילה לחיות "יוגה". עם הזמן, גיליתי ש"היוגה", כפי שאני מבינה אותה, דורשת ממני להתמסר יותר ממה שאני יכולה ואולי גם יותר ממה שאני רוצה. בנוסף, גם הבית והמשפחה דרשו ממני התמסרות. באותה התקופה, גם בעבודה דרשו שאהיה יותר נוכחת. באופן הגיוני, לא הצלחתי לשמר את התפקוד שלי בכל המישורים לאורך זמן. והרצון להתמסר למשהו, הפך להתייסרות.

46258_10151123579111589_728408865_nהרגשתי שאני נמצאת המון בעבודה, אבל לא באמת נוכחת. והתייסרתי על כך. חשבתי על האנשים שזקוקים לי אבל שאני לא ממש מסוגלת להיות איתם במחשבה ובכוונה. הרגשתי שאין לי מה לתת. לעבודה השנייה שלי כאמא, הייתי מגיעה סחוטה ונטולת אנרגיות. ולמרות שעשיתי את הטוב ביותר שיכולתי, התייסרתי על כל הדברים שאני לא מספיקה לעשות עם ועבור הילד שלי. מאחר והשקעתי את כל האנרגיה שלי בעבודה ובלהיות אימא, לא נשאר לי עוד זמן, ובעיקר פנאי, ליוגה. תדירות התרגול שלי ירדה וירדה, עד שהגעתי למצב שבו לא יצא לי לתרגל למעלה מחצי שנה. והייסורים לא איחרו להגיע. ואז האשמה וההלקאה העצמית. המנטרה: "אום" הוחלפה במנטרה: "את לא מספיק".   

בנוסף, הרגשתי שדווקא במקום שבו היוגה אמורה הייתה לעזור לי, היא רק הקשתה עליי יותר וגרמה לי להתייסר יותר. כל הזמן עברו לי בראש משפטים כמו: "יוגה זה 99% תרגול ו-1% תיאוריה", "בלי משמעת אי אפשר להיות חופשיים", "המתרגל החרוץ והמתכוון יגיע במהירות ל"סמהדי", "הזמן הדרוש להצלחה תלוי בעוצמת התרגול", "סמהדי מושגת באמצעות מסירות והתמדה". (למי שלא מכיר, ה"סמהדי" זו המטרה האולטימטיבית שבתרגול היוגה, היעד הנכסף, השחרור המוחלט, החופש) סוטרות שמדברות על המסירות שבתרגול כחשובות ביותר, מסירות שמעידה על כנות ורצינות. והשאלה הגדולה ביותר: "רגע, אז מה זה אומר עליי?" הרגשתי כישלון. לא הצלחתי להתמסר כמו שחשבתי שהיוגה מצפה ממני. אני מתרגלת לא רצינית, חסרת משמעת ובלי יכולת להתמיד. למרות ניסיונות רבים להחזיר את התרגול שלי למה שהיה פעם, זה לא הצליח להחזיק. מהסיבה הפשוטה, שהתקופה בה הייתי, דרשה ממני כל כך הרבה, ולא נשארו בי הכוחות לתרגל את התרגול הפיזי שלי. בנוסף, פירשתי את ה"מסירות" באופן כזה שכדי שאני אוכל להתמסר, אני צריכה לוותר על משהו. והמחשבה על ויתור גם גרמה לי ייסורים. לא רציתי לוותר על כלום. מצד שני, אולי התייסרות היא חלק מהתמסרות? התחלתי להרגיש שאולי אני חייבת לוותר על משהו, להתמודד עם ההתייסרות הזו כדי שאוכל להמשיך להתייסר? בקיצור, הסתבכתי.   

ברגע של ייאוש, שלחתי מייל למורה שלי. והתשובה שקיבלתי שינתה לי את דרך ההסתכלות שלי על כל המצב. במייל היה רשום, שהתרגול הפיזי, הוא רק ענף אחד, רק היבט אחד, מתוך התרגול השלם שנקרא "יוגה". התחלתי לחשוב על מה שהיא כתבה. חזרתי קצת אחורה לחומרים שקראתי. נזכרתי בשמונת האיברים של היוגה. וראיתי, שעוד לפני התרגול הפיזי, יש התייחסות לשני איברים חשובים לא פחות ובסיסיים הרבה יותר. בעיניי, אפילו מבטאים את התשתית של היוגה. ערכים של אי אלימות, כנות, חופש מחמדנות, מרכושנות, הסתפקות במה שקיים ועוד. לכאורה אלו ערכים גדולים. בפועל, הערכים האלו צריכים להיות מתורגמים להתנהגויות. התנהגויות שצריך לתרגל אותם. פעמים רבות אנחנו מתנהגים באלימות כלפי אחרים, ובעיקר כלפי עצמנו. ההלקאה העצמית הזו שהזכרתי, אפשר להסתכל עליה כסוג של אלימות כלפי עצמי. תחשבו כמה פעמים יוצא לנו לא להיות כנים ואנחנו קוראים לזה "שקר לבן"? אנחנו משקרים גם לאחרים וגם לעצמנו. כל אלו, דורשים תרגול. וכשבחנתי את עצמי, ראיתי שאמנם הרבה זמן לא פרסתי את המזרן, אבל תרגול יוגה, אני עושה ועוד איך. יותר מזה, התחלתי להבחין איך היוגה באה לידי ביטוי גם בדברים אחרים שאני עושה. אם זה בעבודה כשאני מטפלת באחרים ואם זה באמהות שלי ובכלל, ביחסים שיש לי עם האנשים שבחיי.

מדי פעם חזרו המחשבות על הפילוסופיה שמאחורי היוגה הקלאסית. רעיונות של פרישות והתמסרות טוטאלית למשהו אחד, דבקות ביוגה כדרך להגיע למטרה הנכספת. שאלתי את עצמי איפה אני ביחס לרעיונות אלו, ואם זה מה שאני רוצה ומגדירה כמסירות. הלכתי לחפש מזור גם בספר "The tree of Yoga" של איינגר. שם מצאתי עוד נקודת מבט. איינגר כתב "החופש לא מושג ע"י בריחה ליער או למערה, אלא רק ע"י היכרות עם הטבע". לחיות את היוגה, זה לא לחיות חיי פרישות, אלא "לשלב את העם ואת הבלעדי". אם אני בוחרת לא לשתות אלכוהול (כחלק מעקרון אי האלימות כלפי עצמי), זה לא אומר שאני צריכה לוותר על יציאות ומפגשים חברתיים. אלא אני אצא ואזמין משקה אחר. איינגר אומר שגם על חיי משפחה לא צריך לוותר. בעוד שיש שאומרים שהיוגה מעודדת להתנזרות מזוגיות וחיי משפחה, איינגר אומר שההתנזרות היא להביא את מערכת היחסים, את הקשר לרמה של יחסים רוחניים שאינם מבוססים רק על הרמה הפיזית ולהפיק מכך הנאה. ללמוד לאהוב עם הראש ועם הלב. בעיניו, נזיר לא מכיר את חיי משק הבית, ולכן קל לו להגיד, עזוב את המשפחה ובוא איתי. הוא מוסיף, שהיום, הרבה אנשים שעוסקים ביוגה, שכחו את המחויבות לילדים שלהם ובני הזוג שלהם וזו לא גישה יוגית, אלא גישה פנאטית. איינגר, מוסיף עוד משמעות למהי "התמסרות".

שלא תבינו, אני לא מזלזלת לרגע בחשיבות התרגול הפיזי. אני רק רוצה להגיד שיוגה היא לא רק תרגול פיזי, היא גם (ובעיקר)  דרך חיים. ולפעמים יש תקופות שהתרגול בא לידי ביטוי באופנים אחרים.

ההבנה הזו גרמה לי לשחרור עצום. ובמקום לחשוב על התמסרות כפעילות טוטאלית המנותבת לתחום אחד או לצורת התנהגות אחת, התחלתי לחשוב על רגעים של התמסרויות. הבנתי שתרגול של "מסירות" עבורי כרגע, זה להיות נוכחת ברגע עצמו (שזהו גם רעיון יוגי). כשאני מתרגלת, גם אם זה פעם בשבוע, אני מתמסרת לרגע הזה לחלוטין. כשאני עם הילד, אני מתמסרת לשיחה איתו, להקשבה, למשחק. בנוסף הבנתי, שצריך להתייחס לתרגול כאל חלק מהחיים ולאפשר לה מרחב בתוך פעילויות החיים הרגילים, כולל משפחה, כולל היבטים אחרים בחיים שלנו.

אנחנו מכוונים את החיים שלנו לפי ערכים שחשובים לנו. כל אחת והערכים המנחים אותה. אהבה, אמהות, משפחה, זוגיות, מסירות, כנות, יוגה. אבל מה שיפה זה, שכל אחד מערכים אלו, יכולים לבוא לידי ביטוי באלף ואחת דרכים. ויתכן שבכל תקופה, ההתנהגות שלנו תשתנה, או האופן בו הערך יבוא לידי ביטוי ישתנה. אבל מה שמנחה אותנו, זה יישאר תמיד. וזוהי בעיניי, המסירות האמיתית. ובאשר לתרגול הפיזי? אני בטוחה שהוא עוד יחזור.

annoucments תמיד זיהיתי בעצמי את התחושה המעקצצת הזו כשפתאום הרגשתי שיש איזו יציבות בחיי ואין שום טלטלה או משהו מעניין שקורה ומסעיר אותי. אחרי שעוברות תופעות הלוואי להבנה הזו, (שכוללות בדרך כלל אי-שקט, פריחה ולפעמים היפר-ונטילציה), אני מתפנה לחשוב למה היציבות גורמת לי לחוסר מנוחה.

אנחנו עושים המון מאמצים כדי להגיע ליציבות, לאיזה שקט. באופן הכי ראשוני, הגוף שלנו פועל ככה, כשבכל יציאה מאיזון, הוא יפעיל את המערכות הנחוצות כדי להחזיר את לעצמו את שיווי משקל (עקרון ההומאוסתזיס). בתקופת ההתבגרות שלנו, לצד הבלגאנים, ההתמרדויות, הבעיטות, אנחנו שואפים למציאת איזה עוגן, משהו יציב, מנוחה. הרבה פילוסופים, אינספור תיאוריות חיפשו את הדרך לשחרור, ליציבות, לשקט. להארה. אז למה עדיין רבים מאיתנו בורחים מזה?

פעם הייתי בסדנה של ריצ'רד פרימן, אחד ממורי היוגה הגדולים בעולם. הוא דיבר על המזמור הפותח את תרגול האשטנגה והתייחס לשורה שתפסה את תשומת לבי:

"Nih Sreyase Jangalikayamane, Samsara Halahala Mohasantyai"

הוא תיאר איך כחלק מתרגול יציב וקבוע, כשהתודעה מתחילה להיות שקטה יותר, יציבה יותר, המתרגל פוגש את ה- Halahala. את השדים, הפחדים, השחור, או במילים אחרות: את ה"סחלה". הוא גם סיפר שבדרך כלל זה השלב שמתרגלים רבים מפסיקים את התרגול, ולכן אחרי 3-4 חודשים אנחנו רואים מתרגלים שמפסיקים להופיע לשיעורים.

20151224_202234-1אני מניחה שזה הסיפור עם היציבות. אנחנו שואפים אליה במטרה להתבונן בדברים עמוקים יותר, להבין את עצמנו. נוסעים למדבר, לחפש את עצמנו בחו"ל, משתתפים בסדנאות שתיקה, אבל מצד שני, מתים פחד מוות מזה (כי זה אומר, להתבונן גם בדברים שאנחנו לא כל כך אוהבים וחוששים מהם) ועושים הכל כדי לייצר רעש. בינינו, אני מעדיפה לראות בעצמי את הצדדים המתפקדים, היפים, המעניינים, החיים, ולא ממש ששה (שלא לומר, מבועתת) מלהתבונן ב"אני" המשעממת, עם הצדדים הכואבים המכוערים שלי (הערת המחברת: טרם נמצאו ;)).

בואו ניקח לדוגמא את תרגול האשטנגה ונתבונן בו לרגע. אנחנו מגיעים למזרן ומתרגלים שוב ושוב ושוב (ושוב!) את אותה הסדרה הקבועה, את אותו הרצף. שמעתי הרבה אנשים שאומרים שזה משעמם אותם, מונוטוני מדי. זה נכון שזה אף פעם לא אותו הדבר ותמיד קיימת השאלה מתי ועד כמה להתקדם בתרגול? אבל עצם התרגול הקבוע, עם התמדה לאורך זמן, מאפשרת למתרגל/ת לצפות את הידוע ולהפחית מתח, דריכות סביב התנוחה הבאה שהולכת להיות. באופן הזה נוצרת איזושהי העמקה ויציבות בתרגול שמובילה ליציבות במיינד. לשקט שלפני הסערה ואחר כך לשקט שאחריה.

מלבד ההתמודדות עם השדים והפחדים שהיציבות והשקט מאפשרים, קיימת גם התמודדות עם מונוטוניות, תסכול, קשיים. ואם ניתן לכל החבילה הזו שם: התמודדות עם עצמנו. אתם יכולים להגיד, עזבי אותי, שחררי, מה הם החיים אם לא ריגושים ולקיחת סיכונים. אז נכון, יש משהו בזה. להיות במקום היציב והבטוח מבלי לקחת שום סיכון, זה הסיכון הגדול ביותר. שכן הישארות במקום הבטוח לא תוביל ללמידה, שינוי או צמיחה. ככה גם על המזרן. גם בתוך בתרגול הקבוע, אנו צריכים למצוא את המידה המסוימת של השתנות ודחיפה קדימה.

האמת היא, כמו כל דבר בחיים, שוכנת איפשהו באמצע. או כמו שהרבה אנשים אוהבים להגיד: "בחיים, הכל זה עניין של איזון". רק כאשר אנחנו מצליחים לייצר לעצמנו מקום בטוח ויציב, אנחנו נוכל לאפשר את אותה הקרקע המיטיבה ללמידה, צמיחה, התפתחות והעמקה. אם כל הזמן נטלטל מקצה אל לקצה, לא נצליח לשמר רצף ורק נהיה עסוקים בהתארגנות מול המעברים החדים. יחד עם זאת, רק ממקום בטוח ויציב, נוכל להרגיש חופשיים לבחון ולחקור את הקצוות שלנו. אזור הגבול שבין סדר ואי סדר, היות והתהוות, ודאות ואי-וודאות, הוא המקום בו מתקיים פוטנציאל הלמידה וההבנה. שם מתנהל השיח בין מסורת ושינוי, יציבות וערעור.

הסיפור של שושנת הים יכול להדגים יפה את מה שאני רוצה לומר באופן פשוט יותר. פרח שושנת המים לא גדל ישר למעלה לאור. בהתחלה הוא צומח בתוך האדמה, מחפש דרכים בתוך החושך, מחפש מקום בטוח להשריש, אדמה טובה לאחוז בה ולהינזן ממנה. רק אז הוא משריש את עצמו ושושנת המים מתחילה את מסעה אל האור. שושנת המים מלמדת אותנו שצמיחה מתרחשת בסביבה שמרשה לנו להשריש ונותנת לנו תחושת ביטחון.

כדי לסכם, חשבתי על המשפט שפעם קראתי איפשהו, מתישהו: "אלמלא השינוי היינו נשארים שוכני מערות. אולם אם רק נשתנה, נחזור לשם".

אז נכון, עדיין יש משהו ביציבות שגורם לי לרצות ולערער אותה. אבל אני חושבת שלפחות עכשיו, אני מסוגלת להבחין ולהיות מודעת לכך, שכנראה יש משהו מתחת להתנגדות הזו ליציבות, ואולי יום אחד אעיז להתבונן בו. ואולי בגלגול אחר.

יורש העצר שלי, שהיום הוא בן חמש, התחיל לרכב על אופניים מגיל שלוש בערך.

האופניים הראשונות שקנינו לו כמתנה לגיל שנתיים, היו אופני איזון. אלו אופניים ללא פדאלים וללא גלגלי עזר, ומבוססות על למידה של איזון ושיווי משקל בלי שום עזרה חיצונית. פחד אלוהים לאם ולילד. ולכן, לקח לו שנה עד שהסכים לעלות. כשהוא כבר הסכים, הוא קלט את העניין די מהר, ולגמרי בעצמו. זה היה מדהים לראות אותו רוכב ברחובות, מאזן את עצמו, לא תלוי בתמיכה, שולט, ובעיקר, הוא לימד את עצמו לרכב על אופניים.

בגיל חמש, כשהאופניים כבר היו קטנות, הוא קיבל מסבא אופנים אמיתיות, אדומות ונוצצות שלהן מחוברים גלגלי עזר. בחג האופניים הלאומי (יום כיפור), החלטתי שאני מלמדת אותו לרכב על האופניים. אבל מאחר והוא כבר לא היה זקוק לתמיכה חיצונית, החלטתי להוריד את גלגלי העזר ולתת לו לנסות בעצמו. זה היה כרוך בכמה נפילות, אבל הגאון (גנים שלי ) השתלט על העניינים די מהר והחל לרכב בלי בעיה. אפילו לא הייתי צריכה להשתמש בטריק של אבא שלי שצועק לי: "קדימה! אני מאחורייך! תמשיכי!" כשלמעשה, מבלי לשם לב, אני כבר רוכבת כמה מטרים בעצמי.

20151127_161927-2הסיפור הזה מזכיר לי דברים מסוימים בתרגול יוגה. לפני כמה שנים, תרגלתי אצל מורה באזור מגוריי. במשך שנים, הגעתי אליה פעמיים בשבוע, למשך שעה וחצי ובכל פעם תרגלנו את מה שהספקנו מהסדרה הראשונה. יום אחד, היא התחילה את השיעור בהודעה שהיום מתרגלים בסגנון מייסור. נעמדתי בתחילת המזרן, שילבתי ידיים בנמסטה, עצמתי עיניים וחיכיתי להנחיה. כששמתי לב ששום דבר לא קורה, פתחתי חצי עין לראות מה העניינים. ראיתי שאנשים התחילו כבר את התרגול, ואת המורה מסתובבת ביניהם. לא הרבה זמן לאחר מכן, היא קלטה את המבט האבוד שלי ונגשה אליי. אמרתי לה שאני ממש לא זוכרת את רצף התרגול ומה אני אמורה לעשות? היא צעדה לעבר מגירה קטנה והוציאה משם דף עם ציורים של גבר רזה הממחיש את כל תנוחות הסדרה, ואמרה: "תתחילי".

אני לא אשכח את תחושות התסכול והכעס שחשתי. "בשביל מה אני משלמת לה?" "באתי לתרגל בכיף ועכשיו אני צריכה גם לחשוב?" "מרגיז. הלך לי רצף התרגול!" אלה רק חלק מהמחשבות שעברו לי בראש באותו הרגע. והבנה אחת. שנים שאני מתרגלת את אותו הדבר, בלי הרבה חידושים, והנה מישהו אומר לי: עכשיו את בעצמך, וזה הרגיש כאילו אני לא יודעת כלום. הרגשתי איך בשנייה מישהו הוציא לי את גלגלי העזר ואומר לי: "עכשיו את בעצמך".

כשהתחלתי את קורס המורים ב"לוטוס", וכחלק ממטלות הקורס, הייתי צריכה להשתתף בשיעורי מייסור. כשהמילה "מייסור" נזרקה לאוויר, אני הרגשתי איך אני מפתחת פריחה קלה נוכח תחושת חוסר האונים והתסכול שנרכש כמה שנים לפני כן.

יודעת כבר למה לצפות, נכנסתי לשיעור מייסור. שבע בבוקר (טוב, שבע ועשרים, בכל זאת די קשה לקום בבוקר), מתייצבת בחדר המייסור הקטן, פורשת מזרן ומתחילה. ברכות שמש. ועם הדף הצמוד אליי, מתחילה לעבור תנוחה, תנוחה. אין ספק שבהתחלה, יש הרבה תסכול. התרגול יצא מהאוטומטיות לה הייתי רגילה בשיעורים מונחים, מעין יציאה מאיזור נוחות. וכשיוצאים מהאזור שנוח, איך לומר, זה לא נוח. מתעורר גם תסכול נוכח המתרגלים האחרים ומתעוררת תחרותיות. מציצים למזרן השכן, על המתרגלת שהכל אצלה כבר בזרימה מלאה ומגיעה לתנוחות הסיום בעוד שאני רק מנסה להבין פשר השרטוט של Marichyasana D, איפה היד אמורה להיות, ואיך עושים את זה לעזאזל. ועוד לא הזכרתי את החום שיש בחדר הזה!

20151127_161646-2

אז מאיפה זה בכלל הגיע?

מייסור היא עיר בדרום הודו אשר בה התגורר סרי קרישנה פטהאבי- ג'ויס, בה הוא פיתח את סגנון האשטנגה יוגה ובחדר התרגול שלו, בעיר זו, לימד את תלמידיו המערביים הראשונים. שיטת מייסור מבוססת על תרגול חופשי של סדרת תנוחות אשר חוזרות על עצמן בכל תרגול, כאשר אחת המטרות היא שהתלמיד יוכל לתרגל גם ללא נוכחותו הצמודה של המורה, בכל זמן ומקום.

תפקיד המורה הוא לייעץ, לענות על שאלות, לתקן ולהנחות לפי צרכיו האישיים (והמשתנים) של התלמיד והקצב האישי שלו.

ומה קורה בחדר?

קודם כל, מזיעים. והרבה. (לכן כדאי להצטייד במגבת. מניסיון).

התרגול נעשה בקבוצה, כאשר כל מתרגל, מתרגל באופן חופשי ועצמאי. המורה עובר בין התלמידים ומנחה אותם בהתאם לצרכים האישיים הרלוונטיים לתרגול באופן כללי, אך גם באופן ספציפי לאותו היום/ תקופה שבה המתרגל נמצא (מחזור, שרירים תפוסים, פציעות, מצב נפשי וכו').

יתרונות?

מאחר ואין צורך לעמוד בקצב של קבוצה, התלמיד יכול להתקדם על פי קצב אישי ועצמאי תוך זיהוי וחיזוק נקודות ספציפיות בתרגול האישי שלו. ממש כמו בנטילת תרופה. יש מינון, סוג המתאים לכל אחד ואי אפשר לרשום את אותו הדבר לכולם. אנחנו אנשים שונים המשתנים גם בין ימים, תקופות.

תרגול מייסור מאפשר להעמיק בתרגול ומוביל להבנה חדשה של תרגול היוגה על כל רבדיו ומשמעויותיו. באופן זה, התלמיד לומד להכיר את יכולותיו האישיות, להבין ולחוות את המשמעות של "תרגול נכון עבורי".

לבסוף, עם ההתמדה והתרגול, סגנון המייסור תורם בפיתוח תחושת עצמאות ובטחון, ובכך מגדיל את הסיכוי שהתרגול יתבצע באופן יומיומי, גם בבית, גם ללא מורה.

ובואו נדבר על היתרון הגדול באמת? אפשר להגיע מתי שבא! יש חלון תרגול של שעתיים וחצי (לפעמים שלוש), ואפשר להגיע בכל זמן נתון, מבלי הלחץ של לאחר, לחפש חניה, להספיק לעבודה וכו'..

למי זה מתאים?

לכולם. תלמיד ותיק יוכל לתרגל בקצב המתאים לו, להעמיק את התנוחות אותן הוא כבר מכיר וללמוד תנוחות חדשות מסדרות אחרות. תלמיד חדש שרק התחיל יוכל ליהנות מתרגול עם מורה אשר אינו צריך לנהל שיעור ופנוי לכל אחד מהמתרגלים באופן כמעט אישי. מה גם שתרגול באופן זה, מאפשר לתלמיד החדש, ללמוד את עקרונות התרגול מהבסיס ובאופן יסודי יותר. אני יכולה להוסיף גם שעבורי, תרגול בסגנון מייסור מאפשר לי לתרגל כתלמידה חדשה ולחזור ליסודות ולבסיס, ולעיתים להתקדם בתנוחות עליהן אני בוחרת לעבוד ולהעמיק בהן.

איך מתמודדים עם הקשיים? (או: איך לעזאזל קמים בבוקר??)

בעניין הזה אני אצטרך לחזור אליכם. באופן כללי, כל מה שעוזר לכם. לקבוע עם חברה, לכוון שעון חצי שעה קודם. אך הדבר הבאמת חשוב הוא: שגרה. שגרה. שגרה. כמו שמתרגלים לקום בבוקר ולצחצח שיניים, להתקלח, לשתות קפה, ככה גם התרגול צריך להיכנס לרוטינה.

וקצת פילוסופיה…

בסוטרה 1.2, פטנג'לי אומר מהי היוגה: "Yogas citta vrtti nirodhah". היוגה היא הגבלת תנודות התודעה. איך משיגים את זה? בסוטרה 1.12 , הוא אומר: ע"י תרגול ואי-הצמדות. אי הצמדות- היא מצב שבו התודעה שולטת בעצמה והיא חופשייה מהזדקקות לאובייקטים נראים או נשמעים (מונע סבל ומאפשר עבודה מדויקת יותר). ממש כמו בתרגול מייסור. זה נכון שבשלב הראשוני, התודעה קצת בסטרס מתהליך הלמידה של משהו חדש, יציאה מאוטומט וכו', אי- ההצמדות למורה, אבל עם הזמן, התרגול וההתמדה, נוצר מרחב למשהו חדש.

אני הבנתי שהתרגול שלי עד לנקודה זו היה פאסיבי. הלמידה הייתה למידה פאסיבית. ועכשיו נדרשה ממני למידה אקטיבית יותר. היציאה מהאוטומטיות ומהביצוע האוטומטי של התנוחות לפי הנחיה כללית של המורה, אפשר לי להכניס יותר מודעות וחקירה לתרגול שלי ותרם ללמידה שלי רבות. נכון, אז כשמורדים גלגלי עזר, נכון, זה מעורר חרדות, מערער את היציבות. אבל אם מסתכלים קדימה ושומרים על האיזון, מגיעים למקומות נפלאים.  

הטריגר לכתיבת הטור החודש: קורס מורות היוגה 2015 נסעו החודש להודו. וגם: פייסבוק מזכיר לי בתמונות עם צבעוניות עזה, שבדיוק שנה לפני כן, גם אני הייתי במקום הזה.

הנסיעה להודו, או למאמא אינדיה כמו שרבים/ות אוהבים/ות לכנות אותה, הייתה נסיעה ששנים רבות העדפתי לתייק בתיקיית הדברים שמתישהו אני צריכה לעשות. ביום שאוכל להתמודד עם השדים שלי. DSCN7296

אבל שדים לא אוהבים שמתמודדים איתם בתיאוריה. והם שבים וחוזרים עד שמתמודדים איתם פנים מול פנים. בפרקטיקה. וזה היה יכול לקרות רק אם הייתי מזמינה כרטיס ומכרטסת מושב ליד יציאת החירום. רק ליתר ביטחון.

אני אסביר. בעוד שמאמא אינדיה היא תת יבשת שמרתקת רבים ורבות, לי יש בבית מאמא אינדיה פרטית משלי שאיתה הייתי צריכה להתמודד קודם לפני שאני מתמודדת עם תת יבשת שלמה. במשך שנים חיכיתי לפתור עניינים עם הודית אחת, המאמא שלי (ושבתוכי), לפני שאני מתמודדת עם מיליוני הודים והמאמא שלהם. וכמו הרבה מערכות יחסים עם מאמות, לא תמיד הדברים נפלאים מהתחלה. או כמו שאנחנו במקצועות הטיפול אוהבות להגיד: "זה מורכב".

עוד ביטוי שקהילת העוסקות בבריאות הנפש אוהבת להשתמש בו, הוא: "איפה זה פוגש אותך?" ואכן, המפגש עם מאמא אינדיה פגש אותי עוד הרבה לפני כן. בבית. כל מה שאומרים על הודו, היה נכון גם לגבי ההודית שלי. צבעוניות, אינטנסיביות, עוצמתיות, מסתוריות, יחד עם מחנק, צפיפות, טלטולים בין חוויות קיצוניות, כאוס, חוסר שליטה וחוסר ודאות. מערכת היחסים שאופיינה ב: "זה מורכב" הובילה אותי להימנע באופן חרדתי להפליא, אך מתוך בחירה, מביקור במולדת השורשים של העץ שלי, שאליה לא הסכמתי להתקרב.

מה שמקסים בבחירות שאנחנו עושים/ות, זה שאנחנו בוחרים/ות גם ממקומות לא מודעים שלנו. להלן: הבחירה שלי להעמיק וללמוד את עולם היוגה. שנים תרגלתי יוגה, עוד מאז גיל ההתבגרות. אבל רק כאשר החלטתי להירשם לקורס המורות, הייתה בזה מעין אמירה: "אני מוכנה לצלול עמוק יותר ולהסתכל לדבר הזה בעיניים". לצלול לתרבות, לריחות, לחוויה המורכבת של מאמא אינדיה הקולקטיבית והרחוקה ודרכה אל מאמא אינדיה הפרטית, הקרובה. חלק מחבילת הקורס היה: נסיעה לשבועיים להודו. והנה נפתחה לה ההזדמנות להגיע להודו, במעטפת של נסיעה מתוכננת עד לפרטים הקטנים, חדרים נקיים, לו"ז שלא משאיר מקום לפחד או חשיבה ובעיקר, חברה של 14 בנות שתשמור עליי. הלו"ז המוקפד והמסודר הגן עליי מפני הכאוס של הבחוץ והבפנים. ומהכאוס של המאמא החיצונית והפנימית.

כשנחתנו בבומביי, התחושה הראשונה הייתה: "את מוכרת לי מאיפשהו". הצליל של השפה, הפנים של האנשים, הלבוש, הריחות. DSCN6874

הדבר הראשון שעבר לי בראש בשדה התעופה זה איך ההעמקה בעולם היוגה מאפשרת לי להתחבר לשורשים, למשפחה, לאמא שלי, בדרך עקיפה שלא עשיתי קודם לכן, שלא התאפשר לי, ולהכיר תרבות שעליה סירבתי להסתכל. והיי, זה לא כל כך נורא. (בשלב הזה, עוד סירבתי להכיר בכך שזה גם די נעים).

שגרה של תרגול אסאנות, נשימות, פילוסופיה ומדיטציה אפשרו לי את מה שרק שגרה ויציבות מאפשרת. העמקה, צמיחה, התפתחות והתמודדות עם שדים. אבל מה שלא ידעתי הוא שדווקא הסדר והשקט יציף את הכאוס. כי מהודו, כמו מ-אמא שלי, אין אפשרות לברוח. בשבועיים של נסיעה, החוויה שלי את מאמא אינדיה, התמזגה עם החוויה שלי את המאמא שלי, הייצוגים, ההפנמות וכל מה שספגתי ממנה במהלך כל השנים עד לרגע זה. והאינטנסיביות בשבועיים של חווית יוגה טוטאלית, עשתה את מה שטיפול של שנים לא הצליח.

תכנים שהתמודדותי איתם במשך כל שנות הגדילה שלי, קיבלו במה מוארת בזרקור פלורסנטי חזק, ישר לפנים בלי היכולת להתגונן באמצעות משקפי שמש. בושה, פחדים, זיכרונות, בדידות צפו ועלו בלי לשאול אותי אפילו מה דעתי על כך. או כמו שנאמר בעגה המקצועית של הפסיכולוגים: זה היה טיפול בחשיפה. שנים גדלתי בצל אימא שמתביישת בזהות שלה. שעשתה הרבה כדי להתרחק מהמקור שלה ולהיות אחרת. (או אולי, להיות כמו כולם). ואני גאה בה. כי המקום ממנו רצתה לברוח היה מקום שהגביל אותה ולא אפשר לה לבטא את עצמה כפי שהיתה רוצה. והיא אכן עשתה את זה במידה מסוימת. מצד שני, הבושה הזו עברה גם אליי ונכנסה לתוכי. לא הסכמתי לראות את הצבעים שהתרבות הזו מכניסה לחיי והעדפתי להתייחס אליה כפרימיטיבית. או כמו שהתבטאתי רבות בשנות העשרה שלי: "היא לא מבינה כלום!". הייתה בי גם ביקורת גדולה כלפי סגנון החיים של חצי מהמשפחה שלי, הקהילתיות, חוסר הפתיחות, אופן התקשורת המאוד רגשי (מאוד!), ההצמדות למסורת והשמירה על שפת המאמא. ובעצם כל זה היה טמון גם בתוכי, רק שלא העזתי להכיר בחלקים האלה.

העיסוק של אימא שלי בגבולות, (בינינו, בעיקר בלשבור אותם), היה נושא שהעסיק אותי רבות. גם אני, כמוה, ניסיתי לנפץ כל דבר מגביל, אבל מצד שני, הרגשתי את הצורך הזה בגבול. גבול שומר, מגן, ובעיקר כזה שמסלק תחושות בדידות. ואכן, אחרי שעברתי את ביקורת הגבולות חזרה, ואחרי שבועיים של מדיטציות ושיחות פילוסופיות רבות (נשבעת, שחפרתי כל כך הרבה עד שכמעט הגעתי לסין. רק שהייתי בהודו) יכולתי להבין מה המשמעות של גבולות וחופש עבורי. הנושא הזה גם גרם לי לחשוב מי אמור לשם את הגבול? המאמא? ומתוך תחושה של ניתוק ובדידות יכולתי דווקא להתחבר לגבולות הפנימיים שלי עצמי. אותם גבולות שיאפשרו לי יום אחד חופש.

הודו מטלטלת בין הקצוות, כך גם אימא שלי, וכך גם אני. הנסיעה הזו גרמה לי להתפייסות ולהבין שיש גם אמצע. הבנתי גם שהיו הרבה דברים שהאשמתי אותה כאדם פרטי, אבל כשאת חווה גם את התרבות את תוהה כמה אפשר להאשים את האדם על העריסה שבה הוא גדל, והאם אפשר לנתק אותו לגמרי ממנה. המחשבה הזו בתורה הביאה עימה סלחנות.

את הטיפול הזה אפשר היה לסכם כמוצלח. החולה נשארה בחיים ובמצב יציב. במשך שבועיים למדתי על עצמי כל כך הרבה דברים ששנים הדחקתי. ואלו שכבר התמודדתי איתם בשלב זה או אחר בחיי, קיבלו נקודת מבט נוספת, אחרת. יש מורים שאומרים, תן לי חמש דקות לראות את האדם על המזרן ואני אוכל להגיד לך איך הוא בחיים. אז למורים שלי היו שבועיים, ובשבועיים האלו, יתכן שהם הסיקו מסקנה או שניים לגביי, אבל החלק החשוב הוא מה שאני הסקתי על עצמי. ואחד מתוצרי הלוואי: המפגש עם מאמא אינדיה, שהפגיש אותי עם מאמא אינדיה שלי באופן שלא הצלחתי בעבר.

בדרך חזרה, המאבטח בכניסה לשדה התעופה בדק את הדרכון, הסתכל על התמונה שלי. עליי. ושוב על התמונה. ואז אמר: "את הודית?" חייכתי חיוך קטן של גאווה ואמרתי: "My mom is".

מאז חזרתי לחיבוק של מאמא אינדיה פעם נוספת. ומתכננת עוד חיבוקים נוספים. ובאופן שלא התאפשר לי קודם, הצלחתי לחבק את ההודית שלי. ושבתוכי.

נכתב על ידי אדיב כהן, מורה לאשטנה יוגה, סטודיו לוטוס, ימי שני ב20:00 ורביעי ב20:15

מהניסיון המועט שרכשתי בעתות של משבר מדיני, ניתן להצביע על כך שכיתות תרגול היוגה מלאות במצבים דרמטיים! האם אנחנו מוצאים מפלט ביוגה ?! האם היוגה נותנת לנו חופש ממה שקורה בחוץ ?! התנועה גורמת לנו להרגיש יותר טוב ?! אולי המפגש עם אנשים ?! אולי הזיעה ?!

התחושות בזמן האחרון, איך נגדיר את זה ? לא בשמיים ! כל הרעש הזה, הכאב, הצער, הראש קודח והמחשבות נכנסות ללופ ומתערבבות עם הפחדים ואנחנו נדרשים להתמודד עם כל התחושות והחששות המציפות אותנו.

באופן אישי אני מוצא ביוגה תרופה נהדרת בחיים באופן כללי ובטח שבתקופות מלחיצות. נירגע, לקחת נשימה ארוכה (ביוג'אי) נתחיל לנתח את מה שעובר עלינו ונתקדם משם.stress-meter-2 copy

באופן כללי כל המצב הזה מרעיל אותנו, כל מה שאנחנו שומעים מסביב נכנס אל תוך המחשבות שלנו ומזהם את ההוויה שלנו, חדשות, עיתונים,פוסטים ברשתות חברתיות וכ'ו לא רק שמספרים על מה שקורה, הם (תקשורת) יוצרים דיונים וספקולציות שונות ובמקום להרגיע מוסיפים לחץ ושופכים בנזין למדורה שכבר בוערת, בנוסף זה גורם לאנשים נוספים לרצות ולעשות מעשה וכך מתנפח לו בלון של טרוף היוצר עבורנו "מציאות"קשה ואנחנו קולטים את כל הזבל הזה ונכנסים לפאניקה. כלומר המון מתוך הבלאגן הוא רק רעש.

אם קוראים הפוך את המילה רעש מקבלים את המילה שער וכאן אנו מתחילים להבין את האופן בו אנו יכולים לנצל את המצב לטובה כי בכל חיסרון טמון שער להתפתחות חיובית.

אז נתחיל מהמקורות: ביוגה סוטרה פטאנג'לי אומר כי יוגה היא ההגבלה של תנודות התודעה, כלומר זו אכן מטרת של היוגה, כל הרעש הזה נמצא בתודעה ואנו בעצם מתאמנים על להיות בשקט, במהלך התרגול המינד שלנו קודח ואנחנו מנסים להרגיע להשקיט אותו (לא לחשוב), אנו מאמנים את מערכת העצבים להירגע במובן הפיזי בעזרת אסאנות ובאמצעות נשימות וככל שאנו מתמידים בתרגול נהיה לנו יותר קל לתרגל, אנו בעצם מיתרגלים אל התרגול, הוא לא נהיה פחות קשה פיזית אבל משהו נהיה יותר מוכר ועוזר לנו להתמודד בצורה יותר מפוקחת עם אתגרי האסאנות,האנאלוגיה שבין התרגול (במיוחד אשטנגה) לבין החיים היא אנלוגיה מושלמת. ככל שאנחנו לומדים לתרגל (ולהתרגל) החיים שלנו נהיים יותר טובים, המציאות החיצונית לא בהכרח משתנה אבל משהו בהתמודדות שלנו נהיה יותר שקט, יותר נינוח ,איך שאני מתנהג בתרגול משקף לגמרי את איך שאני מתנהג בחיים וזה העניין למעשה וזה גם השער שלנו לחיים טובים יותר, אמתיים יותר, בנוסף אנו מתחילים להבין את מרוץ החיים והאנלוגיה שלו היא האסנות, אנחנו מנסים להתמיד בתרגול ולהתקדם קצת בכל פעם תוך כדי הבנת המקום הנכון לנו מבלי להשוות לאחרים, גם אם עדיין לא הבנו באופן עמוק את האנלוגיות הנ”ל הרי תרגול של שעה וחצי מנתק אותנו מן המציאות החיצונית, אנו עסוקים בפעילות, ללא דיבורים,ללא דעות, ללא חדשות, בלי רעשים, בהתרכזות ובהקשבה לעצמנו, הפעילות הגופנית משחררת אנדרופינים המכונים גם "מפתחות לגן העדן"ומעבר להכל יש את הממד הנסתר שפשוט גורם לנו לעוף אחרי שיעור אינטנסיבי.

אז אכן כן יוגה משפרת באמת את ההתמודדות שלנו מול החיים וגם במקרים קיצוניים, יוגה היא תרופה אינסופית הלוקחת אותנו למסע הריפוי שלנו, הלאה ומעלה.

מומלץ מאוד לתרגל המון יוגה (לא בהגזמה) בתקופות כאלה, לנשום עמוק, לאכול בריא, לישון טוב, לא להגזים עם חדשות, לא לקרוא יותר מידי עיתונים, גם לא את כל הפוסטים על המצב, לשמור על אמונה וחיוך ,לזכור שהכל בר חלוף ושאת החושך מנצחים בעזרת האור, חפירות בתוכו לא מקדמות את העלילה :)

 

חגי תשרי תמיד גורמים לי לחשוב. לא שבכל יום אחר אני לא חושבת (זה לעיתים אפילו יוצא מפרופורציות, אבל נמשיך בענייננו). אז מה נשתנה הלילה הזה, בכל זאת? יש משהו בשקט של החגים, בקצב של האנשים מסביב שמאפשר התבוננות חיצונית ופנימית שהיא אחרת, שונה. קשה להסביר.

20151004_091344(1)-2בראש השנה אני חושבת על השנה שעברה, הישגים, שינויים, חרטות. את המחשבות על שאיפות וחלומות אני קצת שמה על אש קטנה, אבל רק בגלל שיש לדברים  נטייה להשתנות כל הזמן. יחד עם זאת אני כן חושבת על כיוון כללי (למשל: בשנה הבאה בחגים, אני הולכת לרבוץ באיזה חוף בגואה!). בכיפור אני חושבת על מוסר, טוב, רע והמכוער. וסוכות? בסוכות אני חושבת על הארעיות, הזמניות של הדברים.

בהקשר הזה יצא לי לחשוב הרבה על פטנג'לי. לפטנג'לי ולי יש מערכת יחסים מורכבת. נחשפתי לפילוסופיה שלו ושל היוגה בשנה שעברה, במסגרת קורס המורים ליוגה. בקריאה ראשונה, התלהבתי מאוד מהרעיונות והעקרונות. רציתי להיות האדם הזה שפטנג'לי מדבר עליו, שחי על פי עקרונות מסוימים. וזה גם הצליח. ליומיים-שלושה. הרגשתי שפטנג'לי משרטט איזה דמות שלא ניתן להגיע אליה. מושלמת, אידאלית, על- אנושית. ולמרות שבגיל חמש מאוד רציתי להיות איזה גיבורת על, בסביבות גיל 30 הבנתי שאני לא וכל הנושא הזה של "אנושיות" מצא חן בעיניי. בראש שלי, פטנג'לי ואני מנהלים הרבה ויכוחים בנושא הזה על כוס צ'אי. ומאחר וזה בראש שלי, אני תמיד מנצחת בויכוח.

אני אסביר. פטנג'לי משרטט את שמונת איברי היוגה. השניים הראשונים קשורים לרמה האישית- חברתית, לאתיקה המוסרית, והם הרלוונטיים לדיון ולכן אליהם אתייחס. הרמה הראשונה היא ה- Yama. רשימת פעולות שיש להימנע מהם על מנת לא להזיק לעצמי ולסביבה. והוא מפרט: לא לנהוג באלימות, לדבר אמת, להימנע מחמדנות, לשלוט על התשוקות ולהשתחרר מרכושניות על דברים שהם מעבר לצרכיי (במילים אחרות: לוותר על תרבות הצריכה, דהיינו: "אני צריכה את זה, ואת זה, וכן- גם את זה). האיבר השני הוא: Niyama. הדברים שכדאי ורצוי לעשות. האיבר כולל פעולות של ניקיון וטיהור פיזי, הסתפקות במה שיש, מסירות, לימוד עצמי וויתור על העצמי (כניעה).

20151004_091534-2

ברמת העיקרון, הייתי רוצה לחיות ככה. ברמה המעשית, נשמע מ-ש-ע-מ-ם! וגם, אלימות, תשוקות, רצונות הם תכונות טבעיות שפסיכולוגים ואנשי טיפול רבים מנסים לתת להם מקום בהוויתו של האדם שכל כך מפחד לתת להם ביטוי (מה שבתורו עשוי ליצור פתולוגיות, אבל זה לבלוג אחר). אז נכון שבהקשר הזה פרויד דיבר על סובלימציה, ובמקום לפרק איזה אדם שמעצבן אותך במכות, אתה צופר עליו כמו משוגע על הכביש, אבל עדיין, זה חלק מההוויה האנושית שלנו. ומי מאיתנו לא היה במצב שאת פשוט חייבת לשקר כי נראה שאין דרך אחרת או כי את לא רוצה לפגוע באדם מולך. ולוותר על תשוקות? לא זה מה שמוסיף צבע לחיים? ומה עם הזכות להיכשל, הזכות לעשות טעויות? האם אדם שמממש את תשוקותיו, בניגוד להבניות חברתיות וכללי מוסר, הוא אמיץ רק בגלל עצם המעשה, ולאו דווקא התוצאה (נכשל או לא). האם החטאים שלנו הם בעצם ניסיונות אמיצים להיות נאמנים ואמיתיים לעצמנו?

כאמור, בראש, פטנג'לי מסכים איתי. וברגע שאומרים לי: "את צודקת", אני מורידה הגנות ומתחילה לחשוב על ההיגיון מאחורי הדברים של הצד השני. בטיול של בוקר יום כיפור עם הכלב ראיתי איש מבוגר הולך בחליפה לבנה לבית הכנסת. שאלתי את עצמי מה גורם לו, בגיל כל כך מבוגר, להתכונן, להתלבש מכובד ולצעוד (בחום הזה!!) לבית הכנסת. נזכרתי בילדים שהיו איתי בתיכון, שבמשך כל השנה היו מציקים לילדים החלשים, מרביצים, מקללים, וביום כיפור היו מתפללים בבית הכנסת עם כיפות לבנות בגודל של כיפת הזהב, כדי להתנקות מחטאים. אבל האיש הזה לא היה כזה. היה בו משהו צנוע. ואז הבנתי על מה פטנג'לי מדבר. הוא מתווה איזושהי דרך עם מטרה כללית. מעיין עקרונות פעולה להתנהגות במשך כל השנה. אם הם יוצאים לפועל או לא, זה לא העניין. ויתור על תכונות אנושיות, תשוקות, רצון- זה גם לא העניין. העניין הוא לקבל שבתוך כל ה"יש", נמצא גם "אין". והשלם הוא לא: "יש ויש", אלא "יש ואין", וזה האנושי. הפעולות שאנחנו עושים למלא את ה"אין" זה המצב העל-טבעי. וכן, אנחנו לא מושלמים. וכנראה לא נהיה. אבל אנחנו כן יכולים לנסות להשאיר את העולם במצב קצת יותר טוב מאיך שהוא היה כשהגענו אליו.

ולבסוף, האיש המבוגר הזכיר לי, שהוא הולך לבית הכנסת כאומר: "צניעות היא חשובה. כל השנה אני מנסה להיות אדם מספיק טוב עבור עצמי והסביבה שלי. אבל יש דברים שאני לא יודע. וגם את לא. וללכת לבית הכנסת (או לפתוח את הסוטרות של פטנג'לי, לצורך העניין), זה להיזכר מה המטרה הכללית שלי, ולהכיר בזכות להיכשל בדרך לשם". או במילים אחרות: "קודם דע את מגבלותיך, ואחר כך תצמח מהן".